את אמונתם בהיותם בני אלמוות הם מסבירים כך: הם מאמינים שאינם מתים, אלא שהם הולכים אל דאימון בשם סאלמוקסיס; אחרים קוראים לו גבלאיזיס. כל חמש שנים הם בוחרים מבניהם שליח בהפלת גורל ושולחים אותו אל סאלמוקסיס, ומטילים עליו למסור את כל משאלותיהם. טקס המשלוח הוא כזה: אנשים שנקבעו לכך מחזיקים שלוש חניתות, ואחרים תופסים את השליח אל סאלמוקסיס בידיו וברגליו, מניפים אותו באוויר ומשליחים אותו על החניתות. אם הוא מת נקוב מהחניתות, נדמה להם שהאל נוטה להם חסד; אם לא מת, הם מאשימים את השליח עצמו ומגדפים אותו שהוא אדם רע, ואחרי כן שולחים אחר; את דברי השליחות אומרים לו בעודו בחיים. שבט תראקי זה גם יורה חיצים לשמים בזמן ברקים ורעמים ומאיים על האל; והם מאמינים שאין אל אחד זולת זה שלהם.
הרודוטוס מתאר את שבט הגטים (gatae), עמ' 252 בתרגום החדש של בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ שיצא ממש עכשיו בהוצאת כרמל: הרודוטוס, "היסטוריה". איזה מפעל מרשים ומבורך. פריט חובה להבנת התשוקה של המערב להיסטוריה (או להבנת מנהגי הדת הגטית).
מינים 