בעוד בנט צועק וזועק על שחרורם הקרוב של המחבלים (אבל דואג להשאר צמוד לכסא השר – ואיתו לאחריות המיניסטריאלית), הרב אבינר החליט לשמש כמופע צדדי לזעם הקדוש של הרב טאו ולהסביר למה 'הבית היהודי' אינה מפלגה הנאמנה לתורה:
מדינאי שמתפשר איפה שאסור איננו מנהיג, הוא עסקן. מפלגה דתית לא יכולה להתפשר על התורה, היא יסוד הקיום שלה […] מה שקורה היום בבית היהודי, זו נסיגה של תורה. זו מפלגה דתית, היא לא יכולה לעשות עסקים בשם התורה.
אבינר שוב מדגיש כאן את ההבדל העקרוני לדעתי בין שני הפלגים בציונות הדתית, החרד"לי וזה שקרוב יותר לציונות הדתית הקלאסית: הראשון מחזיק שהאידיאולוגיה קודמת למציאות, ולכן ממילא אינה יכולה להתחשב בה. אדרבה: התורה היא לא רק מפת הדרכים שלנו לעולם, אלא שמחשש לבלבול או היסח דעת אסור להוריד ממנה את העניניים ולהסתכל בו עצמו. הפלג שאליו בנט שייך, אף שגם הוא כמובן מחוייב לאידיאולוגיה כוללת, מעדיף בכל זאת לראות מה אשכרה קורה בשטח, ולנהל דיאלוג עם המציאות.
נכון, זה לא שבחינתו של בנט את המצב לאשורו ראויה למחמאות, אבל כאן בכל זאת נעוץ ההבדל העקרוני בין הציונות הדתית לחרדים למיניהם *מבחינה השקפתית*: לאחרונים אין כל שאיפה להיפגש עם המציאות. מצונפים בקלף הקדוש הם בוחרים להתעלם מהתרחשויות והשינויים שבהוויה עצמה. כך הם מגינים על עצמם מהצורך להתמודד איתם, ומצד שני הופכים עצמם לבלתי רלוונטים עבור רוב האנושות. ומה שלדעתי חשוב להבין הוא שזו כשלעצמה עמדה *מודרנית*, וכלל לא מסורתית. iכתבתי על הנושא בעבר כאן.
הנה השיחה המלאה של הרב אבינר על הנושא:
מינים 
חוסר החיבור למציאות – בכוונה ומתוך אידיאולוגיה – עלול כמובן להביא לא רק להתנהלות שנויה במחלוקת מבחינה פוליטית, אלא גם לכישלון מוסרי, וראה את עמדת אותו הרב אבינר ביחס לרב אלון…
אהבתיאהבתי