במגזין 'מוצש' מתפרסמת היום כתבה של רחלי מלק-בודה, לדעתי מהמעניינות והחשובות שהתפרסמו בשנים האחרונות. היא מצביעה על תופעה הולכת וגוברת שבמסגרתה המנעד הדתי-חילוני הופך מגוון ורחב הרבה יותר.
מלק-בודה מתבוננת בתופעה מהזווית הדתית, ומתארת בעיקר את השינויים בתחום שמירת השבת. פרטים השייכים סוציולוגית למגזר הסרוג בוחרים בשבת להשתמש בצורה מינימלית בחשמל, באינטרנט, ובעיקר בסלולרי. השימוש באלו נעשה על מנת לאפשר עונג שבת (מדליקים את המזגן), ובעיקר כדי לתקשר. בעולם בו התקשורת הבסיסית ביותר שלנו נעשית בהודעות סמס, עצירתה בשבת היא גזרה שרבים בציבור אינם יכולים לעמוד בה.
והם גם אינם רוצים – וזאת הנקודה החשובה בכתבה. אותם סרוגים מכריעים שזה פשוט לא נורא אם הם יסמסו או אפילו יציצו לפייסבוק. זה לא שהם מוצאים "רב שמתיר". הם עצמם מתירים זאת לעצמם מתוך שיקול דעתם. התנועה כאן היא מנאמנות טוטלית להלכה והקפדה טכנית אל עבר גמישות פרגמטית ודתיות שמתמקדת יותר בכוונה ופחות במעשה.
כפי שאומר בכתבה רועי שרון: "אף אחד לא הולך לשאול את הרב לפני שהוא מדבר לשון הרע, וזה איסור מדאורייתא. אז מי אמר שלכוון את המזגן לפני שבת או לא לברך לפני ששותים זה יותר חמור?המוסכמה הדתית קובעת שאתה יכול לגנוב, לקחת שוחד, לנאוף ואפילו לרצוח, ולהישאר 'דתי', אבל אם הדלקת מזגן [בשבת] אתה כבר לא. זו מוסכמה מעוותת בעיני."
הביקורת כאן כפולה: גם על הביצוע הטכני, המכאני של המצוות, וגם על הצביעות שמאפשרת לעבור על איסורים מסויימים (מוסריים, בין אדם לחברו) ומקפידה דווקא על אחרים (של תחום "הקדושה", בין אדם למקום). המעבר הוא מדתיות של שמירת מצוות לדתיות של אורח חיים ושל אתיקה. אישית, למרות שאני לא רוצה לוותר על ההלכה גם כמערכת טכנית של ציוויים, אני חושב שזאת התפתחות חשובה ביותר ומעודדת ביותר, ושהרחבת המנעד הדתי היא בשורה טובה מאוד לחברה בישראל.
הלינק כולל לצערי רק מקצת מהכתבה.
מינים 
אני לא מבין את "הרחבת המנעד הדתי" עליו אתה מדבר. אותם אנשים ששומרים "חצי-שבת", לא מעוניינים ביצירת מסגרת הלכתית חדשה שתקבל אותם ואת מנהגיהם כעבודת ה' לגיטימית. אותם אנשים מעוניינים בהרחבת המושג החברתי לו אנו קוראים "דתיים". הם רוצים להישאר בחברה הסרוגה הנעימה והתומכת, עם כל היתרונות של קהילה דתית. הם מעוניינים לשמור על המקום שלהם בבית הכנסת, כדי שהם עדיין יהיו קרואים "דתיים", בדיוק כמו שעוברי עברות אחרים עדיין נקראים דתיים. חוסר-המידתיות עליו הם זועקים הוא נכון – מה בין "פושע" אחד לשני? מה כ"כ נורא במחללי שבת שיצאו מהחברה הדתית? זהו חשבון נכון, אבל האלוהים והדת מחוץ לכל הסיפור פה. הם לא אומרים "לשם יחוד" לפני הדלקת המזגן בשבת, בניגוד לדוגמא לכמה קהילות רפורמיות שבמכוון נוסעים בשבת, כדי להראות את השקפת עולמם הדתית. אין כאן השקפה דתית, רק רצון להשתייך לציבור הדתי.
אהבתיאהבתי
לדעתי מהכיוון הלא דתי יש תהליכים הרבה יותר גדולים שמתנגדים לדיכוטומיה של דתי חילוני. האם מוסד שבנוי על הדיכוטומיה דתי חילוני כמו רבנות הטקסים הראשית האשכנזית יכול להמשיך להתקיים?
אהבתיאהבתי
ohris נכבד. לא הבנתי מה כל כך חשובה לך האבחנה הזאת בין סיבות "השקפתיות" לבין סיבות סוציולוגיות-קהילתיות. קודם כל זה שיש ציבורים הולכים וגדלים שחושבים שהם יכולים להישאר חלק מהקהילה הדתית למרות ההתגמשות ההלכתית הזאת זה חידוש גדול מאוד בכל מקרה. גם אם זה כרגע נובע מסיבות שהם *רק* סוציולוגיות.
אבל מעבר לזה אני חושב שתמיד במקרים מעין אלו הצידוק האידאולוגי קיים כבר בפוטנציה בתוך הציבורים הללו,גם אם עוד לא נוסח בבהירות. העובדה שזה לא קרה בעבר עד היום היא לדעתי מסיבות "השקפתיות" טהורות,כלומר זה באמת לא נתפס כמשהו שהוא 'תקין' אמונית, הלכתית או איך שלא תקרא לזה. והיום כבר כן.
חוצמיזה אני חושב שיש הרבה פעמים תופעות של חפיפה בין שניהם, או לפחות כך קורה לאחר תקופה, שמתרחשת מעין זליגה מהתחום הסוציולוגי להנמקה של אורח החיים הנבחר וגיבוש של מערך ערכי שמגבה אותו, וכן להפך.
ודבר אחרון, אני לא חושב שבמציאות עצמה החלוקה היא כזאת ברורה ולכן אין סיבה לדקדק כל כך.
אהבתיאהבתי
היי חנוך.
יתכן מאוד שיום אחד לא רחוק מכאן תהיה הנמקה ומעבר מהתחום הסוציולוגי לתחום האמוני, אולם אני מפקפק מאוד בכוונות של מעבר כזה, כי אחרי הכול, אנו עוסקים בשאלה של זהות דתית, ובמעמדה של הדת בתקופה הזאת. אתה צודק בהחלט שאמונה וקהילה בפרקטיקה משולבים זה בזה בקשר בל ינותק, אבל אם אנחנו מזהים את האחד עם השני, אז זה מצביע על שבר באמונה עצמה – האם אנחנו צריכים את הקהילה כדי להאמין? או, על מי אנחנו עובדים שכולנו מתקבצים בבית הכנסת יחדיו?
אדרבא, ההפרדה חשובה כדי לאפשר התגמשות דתית. אם לא נפריד אז חוקי ההלכה הופכים להיות חוקי הקהילה, נימוסין בעלמא, מורא בני אדם. בני אדם לא ששים למהר לשנות את דעתם כלפי מחללי שבת, לדוגמא. אבל ברגע שעוסקים בהלכה תוך הבנה של העקרונות המנחים אותה ("אוכלי נבלות לרצון") , אז "ינעל העולם", לא משנה מה יאמרו האנשים, אם ירימו גבה או לא, אין פחד בכלל – וזה אחד מהדברים היפים בהלכה, שההתבדלות החרדית מונעת בשל אותו זיהוי שהזכרתי קודם – בו חילול שבת או לבישת בגד שאינו חרדי נתפסים כעבירה שווה. (או לעיתים אפילו הבגד יותר חמור). התהליך המתואר לעיל דומה בכך שהוא לדעתי נובע מאותו מקום.
אבל, אני מודה שספק עד כמה ההלכה האורתודוקסית יכולה להיות גמישה כלפי שמירת שבת. אם כי שמירת השבת היא רק דוגמא, ואפשר להסתכל על דוגמאות יותר "קלות" כמו אוכל במקומות ללא תעודה, או ריקודים מעורבים. המגזר הדתי-לאומי גם ככה בהתפרקות: מי לצד הדתל"שי ומי לצד החרדי, והתופעה הנ"ל מצביעה דווקא על מעבר לחרדיות – בה צריך לשמור על הקהילה לא משנה מה, וחרדיות היא לכולי עלמא כת מסוכנת שמעיבה על עתיד היהדות.
אהבתיאהבתי
אחת מהמעניינות והחשובות?
על מעניינות אין טעם להתווכח
על חשובות: פשוט מתהווה כאן יהדות רפורמית/קונסרוטיבית מבית היוצר הצברי ולא מארה"ב. מה תפס אותך בכתבה?
אהבתיאהבתי