פונדמנטליזם כהפרעה נפשית

למרות שמדובר בחוקרת מאוקספורד, נדמה לי שהכותרת של המאמר הזה, שמבשרת על כך ש"בקרוב ייתכן שפונדמנטליזם דתי יוגדר כהפרעה נפשית", מפריזה לא מעט. ובכל זאת, זה בין השאר המקום שאליו מדעי הנוירו, ובעיקר חלק ממדעני הנוירו, מכוונים אליו, וזה עצוב מאוד. ראשית משום עיקרון חופש דת, שאמור לאפשר לנו גם להיות פנאטים, בדיוק כמו שהוא אמור לאפשר לנו להיות פגאנים או לרצות לבנות את בית המקדש או להיות אישה שמתפללת בטלית בכותל. אז אחרי שהטחת קללות ("פרובוקציה!" "משוגעים!") כבר איבדה קצת תנופה, יש לנו את המדיקליזציה והפתולוגיזציה של סוג מסויים של אמונות דתיות או תשוקה דתית, שמהווה שלב חדש ועלוב של חילון, דרך "מדעית", לכאורה, להכניס את כולם לקופסה של ה"שפויים".

אבל הסיפור כאן הרבה יותר רחב מחופש דת ומאמונות דתיות, ובעיקרו עומד על הזכות שלנו להיות מוזרים, קיצוניים, פסיכים, זכות שהולכת ו"נחקרת" מדעית, ועוברת מדיקליזציה ופתולוגיזציה כאמור. בעיקרו יש כאן את הסיפור של המלחמה בסמים מכיוון אחר: התשוקה של ההגמוניה (הפטריארכלית? הקפיטליסטית? השלימו בעצמכם) לשמור על "הנורמלי" בכל מחיר, לא לאפשר לחריג לפרוץ דרך הסדקים של המכונה הרציונלית-אינסטרומנטלית. לכן אסור להיות מסטול, ואסור להיות פנאט, ומותר להיות הומו אבל רק בתנאי שאתה נחמד.

יש כאן כשל עמוק בהבנת האדם, בהבנת החברה, בהבנת הקיום.