דיווח מהחגים היהודיים בארה"ב

יש לי חבר, ישראלי שלומד תואר מתקדם בסוציולוגיה באחת האוניברסיטאות בעיר אמריקאית גדולה. ביקשתי ממנו שיסכם את חוויותיו מהחגים שעברו עליו זה מכבר בבתי הכנסת הלא-אורתודוקסים. הנה הדיווח שהכין, לא נגעתי.

בשכונת מגוריי, שהיא שכונה אוניברסיטאית למדי אם כי לא רק, יש שני בתי כנסת: אחד רפורמי ואחד קונסרבטיבי. זה חוץ מהאופציות האורתודוקסיות – בית חב"ד שהוקם לפני שנים לא רבות ומארגן בית-כנסת ארעי בתקופת החגים, וארגון "הלל" שיש לו בית כנסת במבנה קבוע שפעיל בשנת הלימודים.

בשנה שעברה הייתי בערב יום כיפור בבית הכנסת הקונסרבטיבי. הייתה חוויה מעניינת. הזכיר לי יותר כנסיה מבית-כנסת, או ליתר דיוק הצגת תיאטרון, או טקס סיום באוניברסיטה. כולם נורא מנומסים ולבושים יפה, אם כי לאו דווקא בלבן, ויושבים במקום כל הזמן. כל העניין הזה של התרוצצות בבית-כנסת, אנשים שנכנסים ויוצאים וזה, כפי שמוכר לי מבתי הכנסת הישראליים – נראה מאוד לא מתאים לאווירה המנומסת. אנשים משתעלים רק בהפסקה בין התפילות. והרבי עומד על הבמה מול כולם ומדבר (במיקרופון! ביום כיפור!), ואומר לכולם באיזה עמוד לפתוח את הספר, ויש גם מקהלה שעושה קטעי קישור ווקאליים. אה, כן, והיה צריך לקנות כרטיסים לפני (סטודנטים מקבלים חינם). ולא צריך לומר, כמובן, שאנשים מתנהלים לבית הכנסת וממנו במכוניות.

השנה הייתי בבית הכנסת הרפורמי וניסיתי לבחון את ההבדלים. שוב היה מעניין מבחינה אנתרופולוגית/סוציולוגית, ודי יבשושי מבחינה רוחנית. למעשה, זה היה כמעט כמו הקונסרבטיבי מבחינת כל ההיבטים של טקס-הסיום של האוניברסיטה (המקהלה עם המיקרופונים, האנשים הלבושים יפה ומאוד מנומסים ולא זזים ומשתעלים רק בהפסקות), חוץ מהעובדה שהרַבית (רבה? רבי-נקבה? רבנית זה בטוח לא, אבל אני לא זוכר מה זה כן) הייתה אישה, וכך גם החזנית – אם כי ייתכן שגם בקונסרבטיבי הייתה חזנית, אני כבר לא זוכר, או לפחות הייתה יכולה להיות חזנית באופן היפותטי.

ישראלי עם רקע דתי אמר לי בשנה שעברה שההבדל בין קונסרברטיבים לרפורמים הוא שהרבים הקונסברטיבים נראים כמו רואי-חשבון או סוכני-ביטוח, ולעומת זאת הרביות הרפורמיות מזכירות רשג"דיות בצופים (גם הרבים הרפורמים מזכירים רשג"דיות בצופים). הניסיון המועט שלי עד כה בסך הכול מאשש את האבחנה המשעשעת הזו.

בית הכנסת הרפורמי שהייתי בו בערב יום הכיפורים הוא בית כנסת ותיק עם קהילה די מבוגרת, שלא לומר מזדקנת, ומבוססת מאוד – ולכן אולי גם הרבית הייתה קצת יותר מבוגרת מרשג"דית. אז אולי מרכזת-הנהגה. אבל שאר החוויה הייתה די דומה. אה, אבל עוד הבדל נוסף הוא שברפורמי גם היה על הבמה מערום ענקי של ירקות – דלעות, חצילים, חסות וכיו"ב – שלא ממש הבנתי מה קשור לכיפורים, ואח'כ קראתי בעלון בית הכנסת שזה 'קישוט-במה' שנתרם על-ידי כל מיני מגדלי ירקות מקומיים (ואורגניים! כמובן…) ובמוצאי יום כיפור הולכים לתרום את זה לבתי תמחוי. זו יוזמה נחמדה, אבל זה עניין קצת מוזר ונראה לי לא קשור כל הירקות האלה על הבמה ביום הצום.

ועוד עניין שהיה גם כן שונה הוא שבבית הכנסת הזה היו הרבה יותר זרים, כלומר אנשים שלפי המראה שלהם ברור שמבחינה 'גנטית' הם לא משוייכים למוצא היהודי, וואטאבר דאת מינז (כלומר – שחורים, אסייתיים למיניהם. שחלקם פשוט בני-זוג של יהודים ובאים עם בני-הזוג לבית הכנסת ביום הזה של השנה, אבל חלקם ממש התגיירו ומזהים עצמם כיהודים. למשל איזו פילוסופית-משפטנית די מפורסמת, שהיא גיורת – רפורמית – עקב נישואין, אלא שנישואיה הם כבר מזמן לשעבר ואילו היא מזהה את עצמה מאוד עם היהדות. היא התפללה באדיקות, ולמיטב הבנתי היא גם פעילה בבית הכנסת לא רק בחגים).

אופן כללי, בתי הכנסת האלה – גם הקונסרבטיבי וגם הרפורמי – מזכירים לי מאוד כנסיות. לא רק בגלל המקהלה והנגנים (לא היה עוגב, אבל היה פסנתר וצ'לו. בקונסרבטיבי נדמה לי שהיה כינור ולא צ'לו, ויש מצב אפילו שהיה עוגב), ולא רק בגלל שהקהל יושב וקם לפי הוראה מהרב(נ)ית, (ולא באופן אוטומטי כשכולם קמים או מתיישבים תוך הסתכלות לצדדים לוודא שזה הזמן שקמים או לא), ואפילו לא בגלל הדרשה – שהייתה די ארוכה ולא מאוד מעניינת, ועסקה ב"מדד האושר העולמי" ובכל מיני מחקרים של פסיכולוגיה חברתית – אלא בעיקר בגלל התחושה שעבור האנשים שמסביב, הדתיות או החוויה הדתית מתבטאת בעצם הנוכחות בטקס, גם אם אין יותר מדי שותפות אקטיבית.

מצד שני אולי זה לא יותר מדי שונה מבית כנסת אורתודוקסי בישראל וזה פשוט ההזרה של הסיטואציה שגורמת לי לחשוב ככה. בכל מקרה, לי באופן אישי היה די קשה להתחבר לתפילה מבחינה רוחנית. לא שבבתי-הכנסת האורתודוקסיים בארץ זה קל לי, אבל כאן הכול נראה לי "מזוייף" ו"לא-אותנטי", החל מזה שאנשים מדקלמים מלים בעברית שהם לא מבינים (זה מדהים כמה ששפה משמעותית בהקשר הזה! ומצד שני, גם בעברית הרי התפילות הן בשפה ימי-ביניימית ולפעמים אפילו ארמית ובלתי מובנת למדי; ומצד שלישי, גם אם השפה לא לחלוטין מבונת, בעברית לפחות אתה מזהה שורשים, מבנים, דברים שנראים לך מוכרים ואולי אפילו הופכים את זה אולי ל'קדוש' יותר – החיבור של ההבנה הכללית של המשמעות עם חוסר הבנה קונקרטית של במה מדובר) וכלה בזה שהם מדקלמים באנגלית ביחד עם הרב(נ)ית כל מיני משפטים מתורגמים מהתפילה, אבל בלי ניגון, בלי לחן, סתם דיקלום ברבים כמו באיזה תיאטרון מודרני שמנסה להנכיח את הניכור (וגם זה מדהים, כמה שהמוזיקה חשובה לתחושה הרוחנית).

בסופו של דבר ולמרות כל זאת התובנה שלי הייתה שאם שמים את כל ההזרה שחשתי בצד, יש דמיון רב בין זה לבין הבית כנסת האורתודוקסי המוכר לי משכונות מגוריי השונות בישראל, וזה משתי סיבות עיקריות, לכאורה מנוגדות אבל בעצם לא ממש:

1) עם כל הכבוד לתפילה ולרוחניות, בית הכנסת עבור האנשים הללו, ובעיקר ערב יום כיפור בבית כנסת עבור האנשים הללו (שעל פי ההגדרות הישראליות ייחשבו "חילונים", אם כי ההגדרות האמריקאיות והישראליות של חילוני/דתי מאוד שונות, ובמובן האמריקאי כנראה כן ייחשבו דתיים או לפחות affiliated בדת) – בקיצור החוויה של בית הכנסת כרוכה הרבה מאוד בלראות ולהיראות, או בלשון מופשטת יותר, בקהילתיות: מי הגיע ומי לא הגיע, ועם אילו בגדים, ומה חדש עם ההוא וההיא וכל השמוזינג והמינגלינג שמסביב. מהבחינה הזו זה לא מאוד שונה מבית הכנסת השכונתי שהייתי נוהג ללכת אליו בעיר מגוריי. בשלב מסויים נמאס לי מזה אז הייתי הולך ב'כל נדרי' לבתי כנסת אחרים בשכונות שכנות, מתוך מחשבה שבבתי הכנסת הלא-אשכנזיים, ולפעמים גם הפחות-בורגניים, יהיה פחות את העניין הזה של הלראות והלהיראות (אבל כנראה שהוא בהחלט היה ופשוט הרגשתי בו פחות כי זו לא הייתה השכונה שלי ולכן פחות הכרתי).

2) כשהסתכלתי מסביב בזמן התפילה הגעתי למסקנה שכמה שלי זה נראה "לא-אותנטי" ואפילו קצת מגוחך לפעמים, האנשים האלה מזדהים, או לפחות מזהים, וחלקם גם מתרגשים – בקיצור, שעבורם זו חוויה דתית לא פחות מהאופן שבו חילונים ישראלים מתרגשים לשמוע את החזן חוזר על הניגון המוכר של "אל הורית לנו לומר שלוש עשרה". כלומר, שיש שם איזו מידה של התעלות, או התרוממות רוח. ואין מה לעשות, "אבינו מלכנו" שכולם שרים ביחד בסוף התפילה – או כל דבר ששרים ביחד כנראה, ובטח במנגינה מוכרת, מעורר את זה קצת, גם אם רק קצת.

ולכאורה אולי אלה שני היבטים קצת סותרים – מצד אחד החולין של הלראות ולהיראות ומצד שני הקודש של התרוממות-הרוח הדתית, אבל למעשה ובבחינה לעומק אולי זה לא כל כך סותר, כי שניהם קשורים באיזשהו אופן לעניין של הקהילתיות והיחדיו (ואולי זה רק הסוציולוג שבי שמדבר כך…)

נ"ב –
עוד אנקדוטה אחרונה ליום כיפור – אחת התפילות האהובות עליי בימי הסליחות היא 'וידוי קטן' (אשמנו, בגדנו, גזלנו וכו'), גם בגלל שדופקים על החזה והפעלה גופנית תמיד יותר מעניינת מסתם לקרוא בקול, וגם בגלל שאני לא זוכר באיזה גיל זה היה שגיליתי שזה לפי סדר הא"ב, אבל מאז זה תמיד מרגש אותי מחדש (זה קצת כמו השיר של אחד מי יודע, למרות שזה לילדים עד היום אני נהנה מהמשחקים האלה של לספור לאחור. ואולי אני לא צריך להודות ברבים בילדותיות שלי…) בכל מקרה, השנה השתעשעתי לגלות שתרגמו את הרשימה לאנגלית לא באופן מילולי אלא באופן ששומר על המשחקיות של הסדר האלפביתי, הנה כך:

We all have committed offenses; together we confess these human shortcomings:
The offenses of arrogance, bigotry, and cynicism; of deceit and egotism, flattery and greed, injustice and jealousy. Some of us kept grudges, were lustful, malicious, or narrow-minded. Others were obstinate or possessive, quarrelsome, rancorous, or selfish. There was violence, weakness of will, xenophobia. We yielded to temptation, and showed zeal for bad causes.

21 תגובות

  1. האמת מאמר נוטף שחצנות והתנשאות ,די מתאים לישראלי גם להזמין מבט שכזה וגם לצאת למשימה לכתוב .מענין איך נוסע במרחב התרבותי שטעון בבוז בסיסי היה מביט על אחד ממעגלי הלימוד להם אתה שותף,מחוץ לאוניברסיטה….אני ,אומנם לא אוביקטיבי ככותב המכובד,אבל במאות בתי התפילה בהם ביקרתי בצפון אמריקה חויתי לא פעם התעלות רוחנית,קול תיקוה ואמונה,קול של ספק וכן גם דברים משעשעים והזויים….אך הם היו למשתתפים מקור של נחמה וסיפוק.מהקולות הללו הורכבה תיזמורת אדירה שרק לאחרונה אספה לועידה הרפורמית 5000 משתתפים מכל רחבי היבשת.ידידי,היתם צרכים להיות בחדר כדי להבין עד כמה תנועות ההתחדשות בארץ,רק בראשית המסע,מה אדירה המורשת שהם, אחינו בארה״ב הנחילו לנו…

    אהבתי

  2. אחד העינויים הגדולים בשבילי ביום כיפור זה התקליט השבור של: ""אל הורית לנו לומר שלוש עשרה".

    אהבתי

  3. ראוי לציין שביום כיפורים גם בארץ בתי הכנסת מלאים בזרים (הכוונה לחילונים שלא מגיעים בימים כסדרם לתפילה) והאווירה שונה למדי מרוב השנה מכל מיני בחינות דומות.

    מעניין מה תכתוב על תפילה של שבת רגילה כאן ושם.

    אהבתי

  4. זו תגובה טיפוסית לצעיר ישראלי ללא משפחה שחי בארה"ב באופן זמני. מי שנולד או חי כאן עם משפחה מבין שאי אפשר להתנער מיהדות בכלל כי ברירת המחדל היא שום כלום. בישראל מקבלים כמובן מאליו שייכות יהודית בלי דת. בישראל כל ילד חילוני לומד תנ"ך, היסטוריה יהודית, ציונות ואפילו לימודי שואה ואנטישמיות, בעוד שבארה"ב אין זה מובן מאליו בכלל, ורוב היהודים לא למדו את הנושאים אלה מעולם אם הוריהם לא שלחו אותם להיברו סקול בבית הכנסת השכונתי.

    מכיון שלדת בארה"ב אין שום מונופול ממשלתי או חוקי, בתי הכנסת חייבים לתת מענה לאופן שבו אנשים מוכנים לצרוך דת באופן שוטף (ואף לשלם הרבה עבור התענוג הזה): בלי דרישות מוסדיות, בלי דרישות על רמת האמונה, בלי לנסות לכפות מצוות צבועות שאנשים לא מקיימים בלוא הכי, בלי הפרדה מלאכותית בין נשים וגברים, משפחות, אבות ובנותיהם, ובלי מלמולים אינסופיים שאף אחד לא עוקב אחריהם בלוא הכי. לכן הטקסים הרפורמיים הם מלאי משמעות עבור רוב הקהל, כי הם מוכרים להם, מכילים אלמנטים יפים של שירה ומוסיקה ודברי חכמה, וכל מטרתם היא ליצור חוויה רגשית שיתופית יהודית שמעשירה את הנפש.

    אהבתי

  5. בכנות, אני לא מבין למה זה חשוב.
    אני לא מרגיש שהיהדות שלי והיהדות של יהודים אמריקאיים קשורים. אני מדמיין שקתולי צרפתי וקתולי מדרום-אפריקה מרגישים בערך אותו הדבר. אז לשניהם אותו אפיפיור, אז מה. האם החיים כאדם שחור בדרום-אפריקה שהוא גם קתולי דומים איכשהו לחיים כאדם לבן במערב אירופה?
    או השורשים הקתוליים של צרפת, האמנות והארכיטקטורה שניתן למצוא שם, עם המטען של אלו, מול התרבות הדרום-אפריקאית שבוודאי מעצבת אחרת את התפילות והקהילתיות והכנסיות, ומכאן גם את החוויה הדתית?

    אני חושב שפוליטית, אולי, חשוב לנו נורא לחשוב שמדובר באותם יהודים בכל מקום. אני לא מאמין ככה, לא מרגיש ככה, לא חושב ככה. יש לי משפחה בארה"ב. הם מרגישים לי אמריקאים, הם לא מרגישים לי יהודים. בגלל שבמקרה הם חוגגים גם סדר פסח, ובכן, אז דתנו דומה, אבל היא לא אותה דת.

    אהבתי

  6. תודה על התגובות.
    מאיר – אני מצטער אם ההתנסחות שלי יצרה איזשהו רושם של שחצנות או התנשאות. זו בהחלט לא הייתה כוונתי. כלומר, אולי על האמריקאים קצת כן התנשאות, אבל בהומור ועם קריצה, ובכל מקרה לא על הרפורמים או על אף זרם דתי או אמוני שהוא.
    לגבי מה שכתבת על בתי התפילה שביקרת וההתעלות הרוחנית שהייתה בהם – ראשית, לא התיימרתי להכליל כאן. גם לא נשלחתי למשימה ולא "הוזמן מבט" מאף אחד. כתבתי על החוויה וההתרשמות הסובייקטיבית שלי מביקור בבית כנסת רפורמי אחד ספציפי. דיווחתי על כך לתומר במייל והוא רצה לפרסם את הדברים בבלוג. המסקנות בדבר קונספירציה אקדמית / אנטי-רפורמית ממש לא במקומן. ידוע לי שיש גם סגנונות אחרים ולמעשה גם עליהם כתבתי לתומר משהו קצר, רק לא בהקשר של החגים. שנית, בפסקאות האחרונות, שאני לא בטוח שקראת עד אליהן, כתבתי במפורש שכששמתי את ההזרה שלי בצד, בהחלט יכולתי להבחין בהתרוממות הרוח ובהתעלות הרוחנית שהטקס מעורר בקרב הנוכחים.

    ותיק – הדברים שלך מעניינים מאוד, תודה. אין ספק שהחוויה שלי משקפת גם את הזהות הישראלית שלי שרואה את היהדות שלה כדבר מובן מאליו, מה שלא חל על אמריקאים, או על ישראלים שחיים בארה"ב זמן רב וללא משפחה. ודווקא ישנה תופעה די מוכרת שישראלים שעוברים לגור בחו"ל "מגלים" פתאום את היהדות, ולו במובן החברתי/קהילתי. באותו יום כיפור היה איתי בבית כנסת חבר ישראלי שזו הייתה לו הפעם הראשונה בבית כנסת מאז הבר מצווה בערך.

    מילו – לפי מה שהבנתי בתי הכנסת הרבה פחות פעילים מבתקופת החגים (כן, כמו בארץ או במקומות מסויימים בארץ). אבל עדיין יש תפילות, וכמו שותיק כתב, הן משולבות בפעילויות שונות למשוך אנשים – הרצאות, חוגים לילדים ולכל המשפחה וכו'. אם ייצא לי להיות, אולי אדווח 🙂

    גרייף – אני דווקא לא כ'כ מסכים. במשך מאות בשנים הייתה איזו תחושת שותפות של יהודים ממקומות שונים ורחוקים, גם כאשר היה שוני בנוסחי תפילות ובחיי היומיום שדומה למרחק שבין הקתולים של צרפת לאלה של דרום אפריקה. גם אם לשים את שאלת המוצא הקנטי המשותף בצד, דווקא תחושת השותפות הזו היא שאיפשרה להמציא מחדש במאתיים השנים האחרונות את הקהילה הפוליטית של ישראל (לטוב ואולי לרע, בעיניך). כך שישנה חשיבות – ודווקא פוליטית. ספציפית, היהודים האמריקאיים מרגישים קרובים לישראל לא רק דתית (אולי אפילו בעיקר לא דתית), אלא פוליטית. גם כשהם נאבקים בעוז נגד מדיניותה (ג'יי-סטריט), זה בגלל שהם תופסים את המדיניות ואת המוניטין של מדינת ישראל כחלק ממה שמגדיר את הזהות שלהם כיהודים-אמריקאים. כך לפחות להבנתי.

    אהבתי

  7. יניב, היהודים האמריקאיים שאני פגשתי, מלבד אלו שהיגרו אליה מישראל, מרגישים קשר לישראל שלא קיימת. היהודים האמריקאיים שפגשתי בישראל, מקבלים סיורים מודרכים ומוגבלים בקפדנות, כדי שימשיכו לפגוש ישראל שלא קיימת. באותה מידה, הנוצרים מרגישים קשר ל"ירושלים החדשה", והמורמונים, כך מלמדים אותנו, מאמינים שהאינדיאנים הם צאצאי ישראל גם. אז כל מיני אנשים יכולים להרגיש איזה קשר שהם רוצים, ומנקודת מבט פוסט-מודרנית ניו-אייג'ית אולי כל נקודות המבט זהות ושוות ומתקבלות בחיוך מבין וחיבוק אוהב.

    אבל אני אינני פוסט-מודרני, והקשר למציאות קריטי בעיניי. אני לא יודע מה עמדתך הפוליטית, ואולי באמת יש אמריקאים שחושבים שתמיכה כספית נטו זו "דאגה לבטחון ולמוניטין", אבל כל עוד ליהודים אמריקאים אין מושג מה היא ישראל ואיך זה להיות יהודי בישראל (למשל, הרוב המוחלט של יהודים בישראל לא מכירים את מוסד הרבנות הראשית ואת ההשפעה ההרסנית שלו על החיים פה, ולא יודעים שנאסר על בני דתות שונות להתחתן כאן, ולו היו יודעים, היו מזדעזעים עד מאוד או מכחישים את הדבר וטוענים שמדובר בקונספירציה אנטישמית של שונאי ישראל) אז הקשר שלהם אינו ל"מדינת ישראל" שבה אני חי, אלא לאיזה קונספט רוחני, דתי, נעלה, שיפה מאוד ומרגש מאוד, אבל אינו המציאות.

    אהבתי

  8. הי איתי, אני מאוד מסכים איתך לגבי הקשר של האמריקאים לישראל (בלי קשר לפוסט-מודרניזם או לעמדות פוליטיות). גם אני מתרשם שלמרבית היהודים האמריקאים ישראל משמשת כאיזו פנטזיה די מרוחקת מהמציאות. ויחד עם זאת, הפנטזיה הזו קשורה ומכתיבה את הפעילות הפרקטית, המציאותית שלהם ביחס לישראל (בין אם זו פעילות כלכלית של תרומות ובין אם פעילויות פוליטיות אחרות שיותר או פחות משפיעות על החיים בארץ).
    אבל למען האמת לא ברור לי כ'כ איך כל זה קשור לדיווח על איך נראים בעיניי ערב יום כיפור בבתי כנסת באמריקה.

    אהבתי

  9. יניב, שתי ההודעות שלך יצרו את הרושם שכאשר אתה אומר "יהדות" בהקשר האמריקאי ובהקשר הישראלי המודרני, אתה מדבר על אותה יהדות.

    למשל, כאשר אתה כותב "באופן כללי, בתי הכנסת האלה – גם הקונסרבטיבי וגם הרפורמי – מזכירים לי מאוד כנסיות… אולי זה לא יותר מדי שונה מבית כנסת אורתודוקסי בישראל וזה פשוט ההזרה של הסיטואציה שגורמת לי לחשוב ככה." אתה מייצר השוואה בין היהדות שם והטקסים שם, ליהדות כאן והטקסים כאן.

    ההשוואה הזו מבוססת על הנחת מוצא שאתה חושף בהודעה השנייה: "במשך מאות בשנים הייתה איזו תחושת שותפות של יהודים ממקומות שונים ורחוקים,"

    אני מרגיש שזו אמירה פוליטית במסווה של טענה דתית. למשל, אם אני אטען "התנ"ך הוא תעודת הבעלות שלנו על הארץ" כאשר אני מצדיק התיישבות בעזה, אזי ברור שאני טוען טענה פוליטית שאין לה קשר למציאות דתית, כי הרי אני לא טוען שאנחנו צריכים להתפנות מראש הנקרה.

    כמובן, יש הרבה מקום להשוות בין דתות שונות וטקסים שונים של אותן דתות. ולו היה כך, הייתי מברך על כך; אני מרגיש שהזרות שאתה מדבר עליה (ותסלח לי אם אני אעיז ואנתח את תחושותייך) נובעת מכך שניסית למצוא זהות במקום שהיא לא קיימת. התעקשת לראות את היהדות הזו בתור אותה יהדות, ואני לא רואה כיצד אדם שנולד כיהודי בתור זהות לאומית, וגר במדינה יהודית (ולא במובן טוב כלשהו) יכול לתפוס את היהדות שלו בצורה דומה בכלל לאדם שנולד כיהודי בתור זהות דתית, וגר במדינה נוצרית (ושוב, לא במובן טוב כלשהו).

    לכן העליתי את שהעליתי.

    אהבתי

  10. ביקרתי לא מזמן בקהילה רפורמית בחיפה (אהל אברהם), ואני ממליץ לכל ישראלי חילוני לנסות לגלות קצת פתיחות לאפשרות שלטקס דתי לא כפייתי, שיוויוני, ולא דורשני יש פוטנציאל לגעת באיזה מקום עמוק שבדרך כלל הישראלי הציני מתרחק ממנו בחיי היומיום. אולי זה השיעור הצנוע שיהודי ארה"ב יכולים ללמד את יהודי ישראל…

    אהבתי

  11. איתי, תודה על התובנות המעניינות. יש מצב שאתה מייחס לי עמדות שאינן שלי. התגובה שלך מעלה את שאלת הדמיון והשוני, שהיא שאלה פילוסופית מעניינת. האם כאשר אני קורא עברית ימי-ביניימית בספר התפילות אני קורא את אותה עברית שהיא שפת-אימי? מצד אחד, אוצר-המלים שונה וגם אופן הניסוח והמבנים התחביריים. מצד שני, תצורת המלים דומה, גם חלק מהמלים עצמן והתחביר הבסיסי, ובאופן כללי אני כן מבין את שאני קורא. אז התשובה היא כן ולא.
    האם כאשר אני מבקר בטקס יהודי קונסרבטיבי / רפורמי בארצות הברית זו אותה היהדות שמוכרת לי מהטקסים בישראל? כן ולא. ישנם קווי הדמיון הבסיסיים ביותר בלוח-השנה ובמנהגים, ואפילו נוסח התפילות דומה למדי (וראה גם התרגום בנ"ב לרשימה, למשל). אבל ישנו בוודאי גם שוני רב. וזה בלי להיכנס בכלל לשאלת הלאום – מכיוון שאני לא רואה את היהדות שלי רק כעניין לאומי (מעדיף אפילו שהוא לא יהיה כזה), אלא גם כזהות דתית, אמנם, במידה מועטה יחסית. הרשימה שלי אכן יוצאת מנקודת ההנחה הקטגורית שמדובר באותה הדת, וניסיתי לדווח על השוני שמצאתי, לצד על קווים מקבילים שמצאתי חרף השוני. זה לא היה קשור בכלל לפוליטיקה, שאותה העליתי רק במענה לתגובתך.

    ובהקשר זה, לא ניסיתי להביע אמירות פוליטיות (ועוד במסווה של טענות דתיות, שכאלה לא ניסיתי להביע בכלל) אלא רק לציין היגדים היסטוריים: במשך מאות בשנים קהילות שונות של יהודים ברחבי אירופה ובמזרח התיכון קיימו ביניהן קשרים בכתב, במסחר, לפעמים בקשרי משפחה. הן בוודאי לא היו אותה יחידה פוליטית, אך הן כן ראו עצמן כשייכות לאותה קהילה דתית. במובן מסויים האירופים הם אלו שאיחדו אותן ליחידה פוליטית כשהתייחסו אליהן כ"בעייה היהודית" (שהיא בעיה פוליטית, כמובן). כתגובת נגד לזה, בעיקר, קמה התנועה הפוליטית-אידיאולוגית הפנימית – הציונות – שראתה את הקהילות היהודיות השונות באירופה לפחות כשייכות לאותה קהילת-על פוליטית וביקשה למצוא להן גג מדיני משותף. הקשר בין פוליטיקה ודת הוא סבוך יותר ומציג יותר מורכבות גם לאלה שמאמינים ביחסי הגומלין ההדוקים בין השתיים (כמו שאני מניח שייחסת לי, אך לא בצדק), וגם לאלה שדוגלים בהפרדה מוחלטת שלהן (דבר ראוי אולי בראיה פוליטית עתידית, אך לא יהיה נכון להשליכו על ההיסטוריה).

    ותיק – אמנם לא הייתי באהל מועד בחיפה, אך אני מצטרף לקריאתך! וקורא גם לדתיים לגלות פתיחות! משום מה, מהתגובות למעלה וגם ממה שתומר סיפר לי שהוא קיבל אני מבין שהרשימה התפרשה כאיזה ניסיון ללמד קטגוריה על הזרם הרפורמי, ולא כך היא.

    אהבתי

  12. אתה לומד סוציולוגיה וזה מה שיש לך לומר? אלה עומקן של התובנות שלך עליהם? עליך? אתה מזלזל בכוונת התפילה כי היא בשפה זרה להם וכי הם מנומסים? אתה צוחק עליי! היה לך שדה למחקר מעניין ומעמיק על קהילה אחרת והתובנה שלך היה שהם מזוייפים! אנ, וכן, כי גנטית חלקם לא נולדו יהודים! סליחה, לא כתיבה רצינית.

    אהבתי

    1. עדי, זה לא מאמר אקדמי, ואפילו לא כתבה עיתונאית. זאת רשימה קטנה על חוויה סובייקטיבית. שתי כוס מים, קראי אותה שוב, ותגלי בה בכל זאת כמה וכמה תובנות מעניינות.

      אהבתי

  13. עדי, תודה על התגובה הסוערת. את/ה צודק/ת. זו אכן לא כתיבה רצינית – הדברים נכתבו בהומור. לא התכוונתי לזלזל בכוונות או בתפילות של אף אחד חלילה (כמו שכתבתי למעלה, אולי קצת לצחוק על אמריקאים. זה התחיל כמייל חברי בלי כוונות שזה יפורסם באינטרנט אבל חרף הפרסום נראה לי שהאומה החזקה בעולם תתמודד עם קצת התנשאות לא מזיקה בבלוג-משנה בעברית) וגם לא לצחוק עלייך, אלא איתך. אבל עושה רושם שאת/ה לא מעוניינ/ת לצחוק. לבריאות. בכל מקרה, בפסקה הלפני אחרונה גם כתבתי על התובנה (הלא-מעמיקה) שלי בדבר הכנות של כוונת התפילה, גם אם היא בשפה זרה ומנומסת, ולכן גם מראש כתבתי "מזוייפים" במרכאות. אם את/ה רוצה, בשביל לצחוק קצת על נקודת-המבט שלי עצמי.

    לעניין הגנטי אני חייב להגיב – כי התגובה הזו עלתה בעוד מקומות – פשוט ציינתי שזה היה אחד ההבדלים בין ביהכ"נ הרפורמי לקונסרבטיבי (השניים שאני הייתי בהם. בלי הכללות), שברפורמי היו יותר שחורים ואסייתים. לא ייחסתי לזה שום קשר למידת הרצינות או הכנות של התפילה של אף אחד.

    אהבתי

    1. לדעתי, הנושא שהוא אולי הכי חשוב לא עלה פה – והוא, מטרת טקסי התפילה ביום כיפור. התרוממות הרוח, תחושת השייכות, הקהילתיות וכו', הם לדעתי (בבית כנסת אורתודוקסי לפחות), רק מתלווים לדבר העיקרי – תחושת הכפרה, וההתנקות מלכלוך שדבק בנו. לפי הרגשתי, גם חילונים גמורים שמגיעים לבית כנסת אורתודוקסי, שותפים לתחושה הזאת, כל אחד על פי דרכו. גם העמידה מול אלקים, כל אחד ואלקיו הוא, משמעותית מאד. האם זה היה קיים גם בבתי הכסת הרפורמי והקונסרווטיבי? שימו לב: זוהי אינה הוכחה, או התנצחות, כי אם שאלה פתוחה המעוניינת בתשובה עניינית!

      אהבתי

      1. דוד שלום, אכן נושא חשוב ואכן שאלה מעניינת. מה דעתך שלך? זו שאלה שקשה מאוד לענות עליה. אם התרגשות ורוממות-רוח באופן כללי הן עניין אינדיבידואלי ופנימי, אז על אחת כמה וכמה תחושת כפרה. באופן אישי אני לא לגמרי שותף למסקנתך שגם "חילונים גמורים" בביכ"נ אורתודוקסי שותפים לתחושת זו – אני מאמין שיש כאלה שכן ויש כאלה שלא, וכך גם אנשים בבתי כנסת בזרמים אחרים (או בדתות אחרות לצורך העניין). אבל ככל שכן, נדמה לי שזה כלול בתוך אותה תחושת של התעלות רוחנית. מה אתה חושב?

        אהבתי

  14. חבל שלא ביקרת בבית הכנסת של חב"ד, הרפורמים והשאר יודעים יפה לעשות מיצג נעים אולם היהודי המבין יחוש מיד בזיוף, אין דת שלא מחיבת את האנשים לעשות וויתורים על הרצון הבהמי שלהם, לכן אולי זו הצגה יפה אבל היהדות דורשת יותר

    אהבתי

  15. חברים מגיבים. אם כבר אתם מתנפלים על דיווח לא פוליטיקלי קורקט אך משעשע, מעניין ועוקצני-בטענה שהדיווח מתנפל על הרפורמים. תנסו לעשות את זה באופן קצת יותר משעשע, מעניין ועוקצני. זעם קדוש הוא קדוש אבל לא ממש קומוניקטיבי .
    וגם די להיתממות. סבא רבא שלי , יהודי נודד מרומניה, גידל כמה וכמה בנים. צאצאיו של אחד מהם הגיעו לברזיל ומשם לקהילה אורתודוקסית בארץ וצאצאיו של אחד אחר התגלגלו לארהב לקהילה רפורמית (עם או בלי דלעת על הבימה). ההשוואה בין הקהילות מתבקשת ומרתקת.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s