דיווח מהחגים היהודיים בארה"ב

יש לי חבר, ישראלי שלומד תואר מתקדם בסוציולוגיה באחת האוניברסיטאות בעיר אמריקאית גדולה. ביקשתי ממנו שיסכם את חוויותיו מהחגים שעברו עליו זה מכבר בבתי הכנסת הלא-אורתודוקסים. הנה הדיווח שהכין, לא נגעתי.

בשכונת מגוריי, שהיא שכונה אוניברסיטאית למדי אם כי לא רק, יש שני בתי כנסת: אחד רפורמי ואחד קונסרבטיבי. זה חוץ מהאופציות האורתודוקסיות – בית חב"ד שהוקם לפני שנים לא רבות ומארגן בית-כנסת ארעי בתקופת החגים, וארגון "הלל" שיש לו בית כנסת במבנה קבוע שפעיל בשנת הלימודים.

בשנה שעברה הייתי בערב יום כיפור בבית הכנסת הקונסרבטיבי. הייתה חוויה מעניינת. הזכיר לי יותר כנסיה מבית-כנסת, או ליתר דיוק הצגת תיאטרון, או טקס סיום באוניברסיטה. כולם נורא מנומסים ולבושים יפה, אם כי לאו דווקא בלבן, ויושבים במקום כל הזמן. כל העניין הזה של התרוצצות בבית-כנסת, אנשים שנכנסים ויוצאים וזה, כפי שמוכר לי מבתי הכנסת הישראליים – נראה מאוד לא מתאים לאווירה המנומסת. אנשים משתעלים רק בהפסקה בין התפילות. והרבי עומד על הבמה מול כולם ומדבר (במיקרופון! ביום כיפור!), ואומר לכולם באיזה עמוד לפתוח את הספר, ויש גם מקהלה שעושה קטעי קישור ווקאליים. אה, כן, והיה צריך לקנות כרטיסים לפני (סטודנטים מקבלים חינם). ולא צריך לומר, כמובן, שאנשים מתנהלים לבית הכנסת וממנו במכוניות.

השנה הייתי בבית הכנסת הרפורמי וניסיתי לבחון את ההבדלים. שוב היה מעניין מבחינה אנתרופולוגית/סוציולוגית, ודי יבשושי מבחינה רוחנית. למעשה, זה היה כמעט כמו הקונסרבטיבי מבחינת כל ההיבטים של טקס-הסיום של האוניברסיטה (המקהלה עם המיקרופונים, האנשים הלבושים יפה ומאוד מנומסים ולא זזים ומשתעלים רק בהפסקות), חוץ מהעובדה שהרַבית (רבה? רבי-נקבה? רבנית זה בטוח לא, אבל אני לא זוכר מה זה כן) הייתה אישה, וכך גם החזנית – אם כי ייתכן שגם בקונסרבטיבי הייתה חזנית, אני כבר לא זוכר, או לפחות הייתה יכולה להיות חזנית באופן היפותטי.

ישראלי עם רקע דתי אמר לי בשנה שעברה שההבדל בין קונסרברטיבים לרפורמים הוא שהרבים הקונסברטיבים נראים כמו רואי-חשבון או סוכני-ביטוח, ולעומת זאת הרביות הרפורמיות מזכירות רשג"דיות בצופים (גם הרבים הרפורמים מזכירים רשג"דיות בצופים). הניסיון המועט שלי עד כה בסך הכול מאשש את האבחנה המשעשעת הזו.

בית הכנסת הרפורמי שהייתי בו בערב יום הכיפורים הוא בית כנסת ותיק עם קהילה די מבוגרת, שלא לומר מזדקנת, ומבוססת מאוד – ולכן אולי גם הרבית הייתה קצת יותר מבוגרת מרשג"דית. אז אולי מרכזת-הנהגה. אבל שאר החוויה הייתה די דומה. אה, אבל עוד הבדל נוסף הוא שברפורמי גם היה על הבמה מערום ענקי של ירקות – דלעות, חצילים, חסות וכיו"ב – שלא ממש הבנתי מה קשור לכיפורים, ואח'כ קראתי בעלון בית הכנסת שזה 'קישוט-במה' שנתרם על-ידי כל מיני מגדלי ירקות מקומיים (ואורגניים! כמובן…) ובמוצאי יום כיפור הולכים לתרום את זה לבתי תמחוי. זו יוזמה נחמדה, אבל זה עניין קצת מוזר ונראה לי לא קשור כל הירקות האלה על הבמה ביום הצום.

ועוד עניין שהיה גם כן שונה הוא שבבית הכנסת הזה היו הרבה יותר זרים, כלומר אנשים שלפי המראה שלהם ברור שמבחינה 'גנטית' הם לא משוייכים למוצא היהודי, וואטאבר דאת מינז (כלומר – שחורים, אסייתיים למיניהם. שחלקם פשוט בני-זוג של יהודים ובאים עם בני-הזוג לבית הכנסת ביום הזה של השנה, אבל חלקם ממש התגיירו ומזהים עצמם כיהודים. למשל איזו פילוסופית-משפטנית די מפורסמת, שהיא גיורת – רפורמית – עקב נישואין, אלא שנישואיה הם כבר מזמן לשעבר ואילו היא מזהה את עצמה מאוד עם היהדות. היא התפללה באדיקות, ולמיטב הבנתי היא גם פעילה בבית הכנסת לא רק בחגים).

אופן כללי, בתי הכנסת האלה – גם הקונסרבטיבי וגם הרפורמי – מזכירים לי מאוד כנסיות. לא רק בגלל המקהלה והנגנים (לא היה עוגב, אבל היה פסנתר וצ'לו. בקונסרבטיבי נדמה לי שהיה כינור ולא צ'לו, ויש מצב אפילו שהיה עוגב), ולא רק בגלל שהקהל יושב וקם לפי הוראה מהרב(נ)ית, (ולא באופן אוטומטי כשכולם קמים או מתיישבים תוך הסתכלות לצדדים לוודא שזה הזמן שקמים או לא), ואפילו לא בגלל הדרשה – שהייתה די ארוכה ולא מאוד מעניינת, ועסקה ב"מדד האושר העולמי" ובכל מיני מחקרים של פסיכולוגיה חברתית – אלא בעיקר בגלל התחושה שעבור האנשים שמסביב, הדתיות או החוויה הדתית מתבטאת בעצם הנוכחות בטקס, גם אם אין יותר מדי שותפות אקטיבית.

מצד שני אולי זה לא יותר מדי שונה מבית כנסת אורתודוקסי בישראל וזה פשוט ההזרה של הסיטואציה שגורמת לי לחשוב ככה. בכל מקרה, לי באופן אישי היה די קשה להתחבר לתפילה מבחינה רוחנית. לא שבבתי-הכנסת האורתודוקסיים בארץ זה קל לי, אבל כאן הכול נראה לי "מזוייף" ו"לא-אותנטי", החל מזה שאנשים מדקלמים מלים בעברית שהם לא מבינים (זה מדהים כמה ששפה משמעותית בהקשר הזה! ומצד שני, גם בעברית הרי התפילות הן בשפה ימי-ביניימית ולפעמים אפילו ארמית ובלתי מובנת למדי; ומצד שלישי, גם אם השפה לא לחלוטין מבונת, בעברית לפחות אתה מזהה שורשים, מבנים, דברים שנראים לך מוכרים ואולי אפילו הופכים את זה אולי ל'קדוש' יותר – החיבור של ההבנה הכללית של המשמעות עם חוסר הבנה קונקרטית של במה מדובר) וכלה בזה שהם מדקלמים באנגלית ביחד עם הרב(נ)ית כל מיני משפטים מתורגמים מהתפילה, אבל בלי ניגון, בלי לחן, סתם דיקלום ברבים כמו באיזה תיאטרון מודרני שמנסה להנכיח את הניכור (וגם זה מדהים, כמה שהמוזיקה חשובה לתחושה הרוחנית).

בסופו של דבר ולמרות כל זאת התובנה שלי הייתה שאם שמים את כל ההזרה שחשתי בצד, יש דמיון רב בין זה לבין הבית כנסת האורתודוקסי המוכר לי משכונות מגוריי השונות בישראל, וזה משתי סיבות עיקריות, לכאורה מנוגדות אבל בעצם לא ממש:

1) עם כל הכבוד לתפילה ולרוחניות, בית הכנסת עבור האנשים הללו, ובעיקר ערב יום כיפור בבית כנסת עבור האנשים הללו (שעל פי ההגדרות הישראליות ייחשבו "חילונים", אם כי ההגדרות האמריקאיות והישראליות של חילוני/דתי מאוד שונות, ובמובן האמריקאי כנראה כן ייחשבו דתיים או לפחות affiliated בדת) – בקיצור החוויה של בית הכנסת כרוכה הרבה מאוד בלראות ולהיראות, או בלשון מופשטת יותר, בקהילתיות: מי הגיע ומי לא הגיע, ועם אילו בגדים, ומה חדש עם ההוא וההיא וכל השמוזינג והמינגלינג שמסביב. מהבחינה הזו זה לא מאוד שונה מבית הכנסת השכונתי שהייתי נוהג ללכת אליו בעיר מגוריי. בשלב מסויים נמאס לי מזה אז הייתי הולך ב'כל נדרי' לבתי כנסת אחרים בשכונות שכנות, מתוך מחשבה שבבתי הכנסת הלא-אשכנזיים, ולפעמים גם הפחות-בורגניים, יהיה פחות את העניין הזה של הלראות והלהיראות (אבל כנראה שהוא בהחלט היה ופשוט הרגשתי בו פחות כי זו לא הייתה השכונה שלי ולכן פחות הכרתי).

2) כשהסתכלתי מסביב בזמן התפילה הגעתי למסקנה שכמה שלי זה נראה "לא-אותנטי" ואפילו קצת מגוחך לפעמים, האנשים האלה מזדהים, או לפחות מזהים, וחלקם גם מתרגשים – בקיצור, שעבורם זו חוויה דתית לא פחות מהאופן שבו חילונים ישראלים מתרגשים לשמוע את החזן חוזר על הניגון המוכר של "אל הורית לנו לומר שלוש עשרה". כלומר, שיש שם איזו מידה של התעלות, או התרוממות רוח. ואין מה לעשות, "אבינו מלכנו" שכולם שרים ביחד בסוף התפילה – או כל דבר ששרים ביחד כנראה, ובטח במנגינה מוכרת, מעורר את זה קצת, גם אם רק קצת.

ולכאורה אולי אלה שני היבטים קצת סותרים – מצד אחד החולין של הלראות ולהיראות ומצד שני הקודש של התרוממות-הרוח הדתית, אבל למעשה ובבחינה לעומק אולי זה לא כל כך סותר, כי שניהם קשורים באיזשהו אופן לעניין של הקהילתיות והיחדיו (ואולי זה רק הסוציולוג שבי שמדבר כך…)

נ"ב –
עוד אנקדוטה אחרונה ליום כיפור – אחת התפילות האהובות עליי בימי הסליחות היא 'וידוי קטן' (אשמנו, בגדנו, גזלנו וכו'), גם בגלל שדופקים על החזה והפעלה גופנית תמיד יותר מעניינת מסתם לקרוא בקול, וגם בגלל שאני לא זוכר באיזה גיל זה היה שגיליתי שזה לפי סדר הא"ב, אבל מאז זה תמיד מרגש אותי מחדש (זה קצת כמו השיר של אחד מי יודע, למרות שזה לילדים עד היום אני נהנה מהמשחקים האלה של לספור לאחור. ואולי אני לא צריך להודות ברבים בילדותיות שלי…) בכל מקרה, השנה השתעשעתי לגלות שתרגמו את הרשימה לאנגלית לא באופן מילולי אלא באופן ששומר על המשחקיות של הסדר האלפביתי, הנה כך:

We all have committed offenses; together we confess these human shortcomings:
The offenses of arrogance, bigotry, and cynicism; of deceit and egotism, flattery and greed, injustice and jealousy. Some of us kept grudges, were lustful, malicious, or narrow-minded. Others were obstinate or possessive, quarrelsome, rancorous, or selfish. There was violence, weakness of will, xenophobia. We yielded to temptation, and showed zeal for bad causes.