מתי טוכפלד רואה את הרבי

מתי טוכפלד, עיתונאי 'ישראל היום', מצהיר שראה את הרבי בביקורו בברוקלין. טוכפלד הוא "משיחי" כבר מזמן, אבל מה שמעניין בראיון הזה הם הנימוקים שבהם הוא מנסה להסביר את עמדתו. למשל:

"היהדות אף פעם לא התחשבה ברצון שלנו להיות רציונאליים" – ומה שמעניין הוא שזה נותן לנו רישיון להאמין בכל שטות שהיא.

"בימות המשיח, הרבי כותב ואומר את זה באופן מפורש, כל העניין של פטירה לא שייך, כל העניין של תחיית המתים זה משהו שהוא כבר כאן" – דהיינו, אנחנו יודעים שאנחנו בימות המשיח מכיוון שהרבי אמר, ואנחנו יודעים שהרבי לא מת, מכיוון שאנחנו בימות המשיח.

ויש גם איזו התלבטות מצידו איך בדיוק רואים את הרבי:
מצד אחד "רק צריך לפתוח את העיניים ולראות";
מצד שני "אנחנו לא יכולים לראות אותו פיזית, בדמות הגוף. אבל אנחנו כן יכולים לראות אותו בכל המשמעויות האחרות."

ולסיום: "אני מציע לך לא לסמוך על אף אחד, אלא לעשות מה שאני עשיתי כעיתונאי, ולקרוא את מה שהרבי בעצמו כתב […] ואתה מבין שהדברים שלו הם אמת וחקוקים בסלע." – כלומר, בסופו של דבר עיתונאי נשאר עיתונאי. עוסק בע-ו-ב-ד-ו-ת.

6 תגובות

  1. אולי גם אומר שיש משהו טוב באמונה הזאת של טוכפלד. כלומר, אני מרוצה מזה שמישהו במילייה שלו נשבע באמונתו בעל-טבעי (כי זה מה שזה, לא מדובר כאן על מה שאנחנו מכנים אמונה דתית). זה פותח פתח למשהו אחר, ללא-מובן-מאיליו, לאבנורמלי. וזה טוב. וטוכפלד עצמו הרי לא מסכן איש. כמובן, אין כאן תקווה שכולם יתחילו להאמין בכל שטות. להפך. מה שאני אומר הוא שגם לחשוב שהכל הוא כפי שהוא נראה, גם זו לקות מסויימת. הקושי של טוכפלד להסביר את עצמו מראה שהוא לא טמבל ולא משוגע. הוא מרגיש משהו. וזה טוב. הבעיה היא שהוא הלך עוד צעד ועשה קונקרטיזציה לעל-טבעי, למיסתורי, עשה ממנו עצם ("הרבי!"), וזה יוצר גרוטסקה.

    אהבתי

    1. אני מקווה שאני לא בוטה מדי, אבל אתה יכול להסביר לי מה בכל אופן ההבדל בינך לבין מתי טוכפלד? היכן עובר הגבול בין העל-טבעי הלגיטימי לזה המטורף?

      אהבתי

      1. למה בוטה? ראשית, אני לא מכיר "על טבעי לגיטימי". יש דבר כזה? מה שהתכוונתי לומר הוא שטוכפלד מערער על תמונת המציאות השגורה, כאילו מה שיש זה רק מה שהעיניים שלנו רואות. וזה טוב. עוד אמרתי שהוא בעצמו לא מסוגל להסביר את עצמו, ולכן ברור שהוא לא טמבל או משוגע. כלומר, לו הוא היה אומר: "ראיתי את הרבי, הוא התפלל בקדמת בית הכנסת ב-770" וכו', היה ברור שהוא או הוזה או מפגר. אבל מה שטוכפלד בעצם אומר, אם קוראים בין השורות של דבריו, הוא שהוא הרגיש משהו, שהוא עמד מול משהו, ושהוא בעצם לא מבין מה. עכשיו, הצעד הבא שלו, בו הוא ממצק את התחושות שלו לכדי "הרבי", זה כבר חורג מהמיסתורין, כלומר כאן הוא למעשה מנסה לתת תשובה לפליאה, לממש את כתב החידה כאילו הוא צ'ק לפדיון. וזה לא הולך.

        אהבתי

        1. הבנתי מדבריך שיש על-טבעי לגיטימי, לפחות מהמשפט "גם לחשוב שהכל הוא כפי שהוא נראה, גם זו לקות מסויימת". היכן עובר הגבול בין דברים שאנחנו לא רואים ואנחנו עדיין מאמינים בהם לדברים שאנחנו לא רואים ולכן לא מאמינים בהם?

          אהבתי

          1. אני חושב שהגבול הוא תמיד בין ענווה לגאווה. למשל, הגבול בין רצון להיפתח מול האלוהות לבין רצון להיסגר על תשובה ברורה. או הגבול בין עמידה ביראה מול המיסתורין לבין יומרה לדעת מה אלוהים רוצה. או הגבול בין כניעה אישית למה שאנחנו חושבים שהוא רצון ה', לבין ניסיון שלנו לכפות את זה על הזולת.

            ובכלל, יש עמדות קיומיות, רחבות ופתוחות, מול המציאות, ויש אמונות קטנוניות ונוסחתיות, שמנסות לקפל את אלוהים ולהכניס אותו לכיס האחורי. זה בגדול הגבול.

            אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s