הניו-יורק טיימס מביא אתמול מאמר נאה על ה"כנסייה" שייסדה אופרה ווינפרי. היא כמובן לא מתייחסת לעצמה כאפיפיור ניו-אייגי', אבל זה בהחלט מה שהיא, וחוקרי דת עסוקים בזה כבר שנים. ראו למשל אינספור דיונים על ספר שחקר את התופעה, באתר הנחשב הזה. אני עצמי כתבתי על תרומתה לחיפוש הרוחני הרציני שיכול להתקיים בניו-אייג', ולפני כעשור פורסם מאמר ארוך באתר נוצרי שביקר את אופרה על הרוחניות הניו-אייג'ית שלה (וראו ביקורת חריפה יותר מצד אוונגליסטים כאן).
הכתבה בני"ט מביאה את דבריה של פרופ' אווה אילוז, מהאונ' העברית, שגם היא כתבה על אופרה ספר. אילוז טוענת שאופרה הושפעה מילדותה בכנסייה השחורה, וכמוה מתייחסת הרבה לסבל שבחיים, אולם שלא כמוה אופרה מאדירה את הסבל כאמצעי להתפתחות, וכך בעצם הופכת אותו למשהו טוב. על פי אילוז, משום כך אופרה היא "נביאת שקר". קתרין לופטון, שכתבה את הספר הראשון שהפנתי אליו ושיצא לאחרונה, מספרת שבתוכנית של אופרה הקתרזיס מגיע, אלה מה, על ידי וידוי חושפני. אבל, טוענת קרלין קראולי, עוד חוקרת של התופעה, שאין לשכוח את כל המוצרים והשיטות הניו-אייג'יים שאופרה מגישה, והיא מכנה את הכנסייה של אופרה כ"ניו-אייג'ית פמיניסטית".
התוכנית של ווינפרי היתה ללא ספק אירוע דתי ניו-אייג'י מהמעלה הראשונה. אופרה לימדה את צופיה שיש להתוודות על חטאים, לבכות ולהתרגש, שיש תמיד אפשרות של תיקון ותשובה, ושאלה באים על ידי מציאת המשמעות והסיכוי להתפתחות בכל דבר טוב או רע שקרה לנו. על כולנו מוטלת האחריות להתפתח, דהיינו להעפיל לדרגות רוחניות גבוהות יותר ויותר. האלוהים אינו נמצא מחוץ לעולם, אינו טרנסצנדנטי, אלא אימננטי ופנתאיסטי. אנחנו אלוהים, כל אחד מאיתנו. ההבנה שאכן כך גואלת אותנו, הן רוחנית והן פרגמטית, משום שהיא מביאה לנו עושר ואושר.
מינים 