מדיטציה יהודית על פי הרב יובל פרוינד

בעלון עולם קטן של שישי האחרון (גליון 293, י"ב אדר ב' התשע"א) התפרסמה רשימה קצרה של הרב יובל פרוינד, בה הוא מסביר על מדיטציה יהודית. הרשימה יכולה לסמן עבורנו כיוון מסויים אליו הולכים יהודים בזמננו, כיוון שזקוק למענה. הנה הרשימה:

מה מספר לנו הרב פרוינד? ראשית, במענה לשואל פיקטיבי, הוא נותן מענה לשאלה אמיתית מאוד: למה לגויים יש כל כך הרבה טכניקות מדיטטיביות מעולות, ולנו לא? ראשית פרוינד מסביר נכונה שמדיטציה מזרחית אינה מסתכמת בטיפול פסיכולוגי עצמי ובטח שלא מיועדת רק "להרגיע". היא פרקטיקה דתית לכל דבר ועניין. ולזה יש על פי פרוינד תשובה יהודית הולמת: התפילה. בן השיח שלו שואל, כפי שמובן שהוא ישאל, מה לתפילה ולמדיטציה, או במילים אחרות: מה לדת ולרוחניות, שהרי התפילה היא טקס דתי, והמדיטציה היא פעולה רוחנית (מה זה "טקס"? זה משהו שעושים בצורה מכאנית. מה זה "רוחני"? זה משהו שקורה בבפנוכו שלנו). פרוינד נזקק לתמונת העולם הקבלית כדי להסביר שהתפילה "מעוררת רצון", כלומר יש לה השפעה על העליונים. אבל לא רק, אלא גם עלינו עצמנו, וכאשר הרצון שלנו "באמת מתגעגע" אז הוא "מתמזג עם הרצון האלוהי".

כלומר פרוינד נותן כאן פרשנות קבלית-מיסטית של התפילה, ועושה ממנה תרגולת רוחנית. הבעיה המובנת עם הכיוון הזה הוא שאין לו ממש תימוכין בכתבים. כשחז"ל מצווים להתפלל הם לא מסבירים שזה אמור למזג אותנו עם הרצון האלוהי. כשהבודהה או פטנג'לי מצווים לעשות מדיטציה הם בהחלט כן מדגישים את תוצאותיה המיסטיות. התשובה של פרוינד לזה היא שלא מדברים על זה אצלנו מפני ש"אנחנו לא מספקים סחורה".

אבל זה בדיוק מה שהרב פרוינד עושה ברשימה הזאת. הוא מספק סחורה לציבור הולך וגדל של יהודים, שמתעניינים מאוד ברוחניות, ומכאן מתעניינים מאוד במדיטציה. הם זקוקים לתרגול רוחני, ואם לא ימצאו אותו ביהדות, יעברו הלאה. רבים כבר מזמן עברו. באופן מעניין, הרשימה הקצרה הזאת של פרוינד לא מעוותת את האמת, כלומר מה שהוא כותב בה על ההבדל בין הדרך היהודית לזו המזרחית, במגבלות הקיצור (יש יוצאים מהכלל רבים), נכתב בכיוון הנכון. אבל היא כן מעלה לפני השטח את הבעיה שמתמודדת עמה היהדות האורתודוקסית בזמן הזה, ששמה במרכזה את ההקפדה על המצוות, ולכן לא נותנת מענה פשוט לרצון להתפתחות רוחנית.

לכן פחות מעניין אותי אם אי פעם קוראיו של פרוינד אכן "יתרגלו" תפילה מתגעגעת שכזו, ואכן ירגישו שרצונם מתמזג עם הרצון האלוהי. מה שמעניין הוא הצורך של רבנים כיום לספק מענה לצמא הולך וגדל של יהודים שומרי מצוות לתרגולת רוחנית "משלנו", כנגד התרגולות מהמזרח שמציפות את השדה הרוחניקי בארץ ובמערב כולו. לצורך כך התפילה הופכת למדיטציה, והרב למורה רוחני. אני בעד.

11 תגובות

  1. אני לא לגמרי מסכים איתך
    בלי ספק מה שעומד ביסוד התפילה היא העבודה שבלב – הפעולה הרוחנית

    במהלך ייצוב וביסוס ההלכה, מתחילת ימי בית שני ואילך, הוסיפו את מימד הטקסיות מתוך רצון לשייך את הפעולה הדתית (הטקס) לכל המוני העם ולתת לה מימד קבוע בזמן ובנוסח, אבל תמיד היה ברור ופשוט שמטרתה העליונה של התפילה היא הפעולה הרוחנית על האדם. אני לא חושב שהמימד הזה נעלם לגמרי. לדעתי הוא נחבא מתחת למימד, העדיף לדעת חכמי ההלכה, של הקביעות, הטקסיות והנוכחות המרשימה של חובת התפילה בחיי היהודי שומר המצוות.

    אהבתי

    1. אני לא טוען שלא היה מרכיב פנימי בתפילה, אבל זה בשום אופן לא היה המרכז. כפי שאתה אומר, המימד הטקסי היה חשוב יותר בעיני חכמי ההלכה.

      בכ"א, בתלמוד בטח שלא מדברים על התמזגות עם הרצון האלוהי בצורה חוויתית על ידי התפילה. לעומת זאת, בדיאלוגים של הבודהה או בסוטרות של פטנג'לי כן מדברים על התבוננות פנימית וחוויתית במדיטציה.

      אהבתי

      1. שלמה ממש הוציא לי את המילים מהפה.

        נראה שחסרה פה הבנה של נקודה בסיסית ומהותית:

        דת, כל דת, וגם יהדות היא דבר ש"מוכרים", עד כמה שזה לא יישמע פופולרי. גם חכמינו עשו ועושים זאת בכל דור ודור, ולכן אמרו חז"ל ש"יפים דברי סופרים מדברי תורה", מכיוון שחכמים יודעים לקחת את התורה ולהציג אותה בכל דור ודור לפי הלך-הרוח והצרכים הרוחניים שלו.

        אותו דבר אצלנו. בתקופת הגמרא ועיצוב ההלכה הקשר עם הקב"ה נתפס כמתחזק דווקא ע"י קיום "מכאני" של המצוות והקפדה יתרה על קצה-חודו של יוד. לכן גם התפילה הודגשה ככזו והגמרא מלאה דווקא בתיאורים כיצד ניגשים לתפילה וכו'. כיום, בעידן הרוחניות המתחדשת נושא הקשר הבין-אישי בין האדם לאלוקיו תופס דגש ולכן באים רבנים כגון הרב פרוינד ומדגישים דווקא את הנקודה הזו. כפי שהסברתי, ברור שהפן הזה של התפילה לא יהיה מוזכר בגמרא (לפחות לא באופן מפורש) אבל ישנם עוד מקורות רבים לנושא, ביניהם: הכוזרי (התפילה – פרי הזמן, פרק רביעי אם איני טועה), הרב קוק במקומות רבים, הזוהר וספרי הסוד, נפש החיים (ר' חיים מוולוז'ין) וכמובן כל ספרות החסידות בכל דורותיה ובייחוד ר' נחמן ור' נתן. אין לכך תימוכין בכתובים? יש המון. הכתובים זה לא רק הגמרא.

        אהבתי

  2. אני מאוד מסכים עם הפיסקה האחרונה. אני רק לא בטוח שהמשפט האחרון ברור, כי רק בקריאה שלישית הסכמתי איתו. הרי כל המהלך של הטקסט הוא התקרבות לכאורה רק כדי להדגיש את השוני והיתרון של תפילה על פני מדיטציה. מדיטציה "רק" מנתקת מהאגו, בתפילה הם גם זהירים מאגו אבל מתמקדים בעיקר, תקשורת ישירה אל האלוהות (איך קוראים לתקשורת שעוברת רק בכיוון אחד? תשדורת?), שהיא נשגבת, לא פנימית.

    אהבתי

  3. תפילה הינה עבודה שבלב, צוהר אל הקב"ה, וחסד של הקב"ה לאדם.
    התפילה איננה מדיטציה, אולם היא בהחלט עשיה רוחנית המטהרת את הלב ומעוררת את הרצון להתקרב אל הקב"ה יתברך שמו.

    אהבתי

  4. עם כוונות וצלילה מחשבתית ניתן להפוך תפילה למדיטציה. ועם משמעות וכיוון ניתן להפוך מדיטציה לתפילה. וכך עשו גדולי המודטים בתולדות היהדות כגון מקובלי ספרד במאות הי"ג-י"ד, מקובלי צפת במאה הט"ז, והאדמו"ר מפיאסצ'נה והראי"ה קוק במאה העשרים. לדוגמא מודרנית יותר, ר' שלמה קרליבך הפך פסוקים קצרים מהתפילות לחוויה שירית חצי מדיטטיבית ואת החוויה המדיטטיבית הפך למעין תפילה ובקשה בהכוונה לערכים כמו שלום, אהבה ושמחה…. כך שניתן לטשטש גבולות…

    אהבתי

  5. נדמה לי שהתבטאתי כאן בעבר לגבי מדיטציה יהודית. לענ"ד, הכלי הזה היה קיים ביהדות וקצת "אבד" לנו. שכן, איך אפשר להבין מהו מחנה של "מתנבאים" ? איך ניתן להבין את המשנה "חסידים היו שוהים שעה אחת קודם התפילה"?

    תומר, גם מצוות מעשיות נועדו ליצור את הקשר הבלתי אמצעי אם אלו-הות. זה שאנשים עושים מהטקס משהו טכני – בעיה שלהם. זה שלרבנים אין סחורה למכור ולשווק כיום, גם נכון.

    הצעתי: לכוון באמצעות כלים מהמזרח. עובד מעולה 🙂

    אהבתי

  6. שלום תומר, שמי יובל פרוינד כותב הפינה המוזכרת. אודה ואבוש, אינני רב (אולי רב של עלונים שזה תואר מפוקפק למדי..) אני יהודי פשוט שמנסה להתפלל ומחפש את התפילה שלי כמו רבים נוספים.

    מבחינתי הרב קוק הוא סימן דרך משמעותי מאד. הוא כותב עשרות פסקאות בכיוון של התעוררות-התמזגות הרצון והוא לא פונה למקובלים אלא לכל אדם

    כמו כן ייתכן שחז"ל לא ניסו לעצב תפילה אחרת אלא לתת פרקטיקה שתשמר את התפילה האותנטית לכן יש הדרכות סתומות בחז"ל כמו להיות ב"כובד ראש" "לשהות" לפני התפילה ולכוון לבו ל"שמים"

    אולי, לא יודע,

    אגדה מרתקת ומכוננת מבחינתי זו האגדה בברכות דף ז' על תפילתו של הקב"ה ועל תפילתו של הכהן הגדול והתגלית שזאת אותה תפילה

    בינתיים יש הרבה שאלות והרבה תפילות סרק ואני הקטן לא מנסה לתת מענה אלא להתסיס מעט כדי שאולי מישהו רציני יתחיל לדבר באומץ

    כל טוב ותודה על ההדהוד של דבריי

    אהבתי

    1. יובל שלום,

      תודה על התגובה.
      אני מבין בהחלט מה שאתה אומר, ולא חשבתי אחרת. בנוגע לחז"ל, כמובן ישנם הרבה מאמרות סתומים, שלכאורה מצביעים על סוג של הכנה או הכוונה לתפילה. מה שמעניין הוא שבמזרח דיברו על כך בגלוי, ולמעשה העמידו עניין זה במרכז המסורת הדתית. כלומר, מכיוון שאנחנו מניחים שחז"ל לא היו פחות חכמים או עמוקים מאותם יוגים ובודהיסטים, נשאלת השאלה מדוע תרבות אחת ממקדת את הוראותיה בעשייה, ותרבות שנייה בהתבוננות.

      בכ"א אני כמוך מנסה להתסיס, ובע"ה נשאל כולנו באומץ את שראוי להישאל. keep up the good work ופסח שמח…

      אהבתי

  7. בס"ד
    שבוע טוב תומר,
    הכיוון הכללי של המזרח הוא התעלות ואיון לשם התמזגות עם האלוקות.
    ביהדות הבחינה היא של רצוא ושוב. להתעלות כדי להכיר, לרדת כדי לתקן.
    התורות של המזרח (בכללות) הן תורות של זיהוי האשליה וממילא אין מה לתקן במה שלא קיים.
    היהדות היא תורת תיקון כפי שמביא המדרש על הפסוק "אשר ברא אלקים לעשות". ה' ברא עולם לא מתוקן במכוון ואנחנו עושים מלאכת תיקון.
    כך אולי גם אפשר להסביר את השהייה לפני התפילה כחיבור למהות האלקית\אימננטית, והתפילה עצמה היא חיבור לרצון האלקי וכך גם המצוות.

    אהבתי

כתיבת תגובה