מוטי פוגל כתב כאן רשימה קצרה וקולעת על חוק הגיור החדש ומשמעויותיו. הנה שתי אבחנות מצויינות (וכדאי להיכנס ולקרוא הכל):
החיבור בין הדת למדינה הוא מה שמצדיק לכאורה את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (ודמו..בכאןזהלא וכו’). זו אחת הסיבות לכוחם של האורתודוקסים בישראל – תפיסת הזהות הקשיחה של האורתודוקסיה, המציבה גבולות ברורים בין “אנחנו” (יהודים טובים) ל”הם” (גויים רעים רעים רעים). זאת, בניגוד לגבולות הרכים יחסית של הקונסברטיבים והרפורמים.
[…]
במשפט “חמורו של משיח” מתארים בדרך כלל את יחסה של הציונות הדתית למדינת ישראל ככלי להגשמת מטרותיה המשיחיות והדתיות. באותה העת ממש, הדת היהודית בגירסתה האורתודוקסית משמשת כאתונה של המלוכה. ככלי לשימורה כמדינה היהודית הלאומנית היחידה במזרח התיכון.
כמה נכון, וכמה מדכא.
כל הזרמים בציונות, אם זה של אחד העם, אם זה של ליליבלום, אם זה של הרצל, אם זה של סוקולוב, כולם שאפו ופעלו להקים בא"י מדינה יהודית או מדינה ליהודים. הציונות המעשית,
זו של בן-גוריון וויצמן, הקימה את המדינה כמדינה יהודית.
לא בכדי מדינת ישראל תמיד היתה קרובה לאורתודוכסיה ולציונות הדתית. לאורתודוכסיה, כי הציונות נולדה מהאורתודוכסיה. לציונות הדתית, כי תנועת המזרחי היתה חלק מהתנועה הציונית ותלמידי הראי"ה קוק היו ממלכתיים ותמכו במדינה. להבדיל, התנועות הקונסרבטית והרפורמית אלה תנועות גלותיות שנוצרו בגרמניה והצליחו בארה"ב, לדאבוננו במחיר אחוז התבוללות גבוה. לו מליוני היהודים הללו היו עולים לא"י במקום לעבור מאירופה לאמריקה בתקופת התורכים או הבריטים, היה טוב יותר גם לישראל וגם לאומות העולם.
אהבתיאהבתי