טבילה, חתונה, לוויה – שלושה ספרים חדשים ומעניינים

שלושה ספרים מעניינים יצאו לאחרונה הבוחנים טקסי חיים מרכזיים ביהדות, כל אחד מנקודת מבט אחרת.

הראשון, פרשת המים: טבילה כהזדמנות לצמיחה, להיטהרות ולריפוי (עורכות: אלונה ליסיצה, דליה מרקס, מיה ליבוביץ', תמר דבדבני; הקיבוץ המאוחד) עוסק במצוות הטבילה במקווה במים מנקודת מבט א-הלכתית, וניתן לומר גם רוחנית, תרפויטית וכזו המקדמת wellness. הספר אוצר בתוכו שלל מאמרים הצעות לטקסי טבילה שונים, המבטאים זוויות שונות שלו. הגישה שבלב הספר הולכת ונפוצה היום, ושותפות בה גם נשים אורתודוקסיות. מחברות הספר אינן אורתודוקסיות, אולם הן מאמצות את המקווה כמקור של טהרה, בכל מני מובנים שונים ומעניינים של המילה.

בספר הרי אתה מחודש לי: מגדר, דת ויחסי כוח בטקס הנישואין היהודי (עירית קורן, מאגנס) בוחנת המחברת את החידושים שעורכים (ובעיקר עורכות) שומרי/ות מצוות בטקסי הנישואין שלהם/ן. הספר מתבסס על ראיונות עם נשים שניסו, כדברי המחברת, "לגשר בין שתי מערכות אידיאולוגיות בטקס הנישואין", כלומר בין היהדות ההלכתית לפמיניזם. מסתבר שכאלה יש לא מעט, והן מתרבות. קורן מאפיינת אותן:

גילן נע מאמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות השלושים; רובן שירתו בצבא ומיעוטן בשירות לאומי; לכולן השכלה גבוהה, תואר שני או שלישי [… וכן] רכשו גם השכלה דתית ותורנית רחבה

קורן מתארת את מאבקם לשנות את המעמד כך שיהיה יותר שוויוני, את הצלחותיהן ותסכוליהן ממה שאינן יכולות לעשות במסגרת ההלכה האורתודוקסית או במסגרת מה שמתירה להם החברה שסביבן.

בספר נידוי, מוות ואבלות (יאיר אלדן, רסלינג) חוקר המבר את הקשר בין הנידוי והחרם למוות ואבלות, המופיע בדברי חז"ל. הקישור בין אלה הוא בצורת התאבלותו של המנודה על מותו החברתי (המנודה "מאבד את הפנים החברתיות שלו"). מצד שני אלדן מנסה להראות ש"מנהגי האבלות שנוהג האבל הם אמצעי להשתיק את טענותיו כלפי האל ואת כעסו כלפי הקהילה וכלפי עצמו".

שני ספרים חדשים ומעניינים

אין בין שני הספרים האלה קשר לבד מזה שהם הגיעו לידי לאחרונה, ואני חושב שיש בהם עניין:

הראשון הוא ספר של רוני שויקה הנקרא שיר חדש: דרשות על יצירות רוק ישראליות. בספר מפרש, או אולי דורש, שויקה שירי רוק ישראליים עכשוויים. "הדרשה משמשת ככלי לניתוח יתירות רוק ישראליות", כמו שכתוב על הספר, וזאת תוך שימוש בכלים שונים ומגוונים, מפילוסופיה מערבית מודרנית ועד שירה עברית של ימי הביניים. הטקסט נמשך מתוך עצמו בשיטת "זרם התודעה" והוא עשיר ויפה.

הספר השני הוא רומן מאת רן ובר, הנקרא התגלות. ובר הוא חוזר בתשובה ומלמד כיום את תורותיו של ר' נחמן מברסלב. ממאמריו השונים שהתפרסמו באתר מעריב אני יכול להעיד שהוא כותב טוב ומעניין, ומהיכרות אינטרנטית איתו אני יכול להעיד שבהוא אדם נעים וכן. הספר עצמו מספר על תהליך חזרה בתשובה של הגיבור, אולם הוא כמובן מנסה לעשות זאת בצורה מתוחכמת ולא-שבלונית (אולי כהמשך ואף העצמה של הטרנד שהתחיל מקימי של נועה ירון-דיין). מהוידאו שבו עלמה זוהר מראיינת אותו (ראו להלן) נראה שהוא הצליח במשימה זו לא רע.

ספר חדש, וגילויים חדשים, על יעקב פראנק

פאבל מצייקו, חוקר צעיר ומוכשר, הוציא ספר עיון רציני ראשון על התנועה הפראנקיסטית, אחת האיפיזודות המעניינות והמבהילות, וגם לא מעט מבישות, בתולדות יהדות אירופה. הספר, The Mixed Multitude: Jacob Frank and the Frankist Movement, 1755-1816', נסמך על תיעוד פולני שעד היום לא נחשף, כמו גם מקורות אחרים, ומגלה פרטים מעניינים רבים. למשל, על פי הביקורת שהתפרסמה כאן, לפראנקיסטים היה קשר עם קאזנובה המפורסם. ובביקורת הזו נכתב ש

We are also mistaken to think that Frank’s heresy, like Sabbatai Zevi’s, was founded on Kabbalah. While certain kabbalistic ideas were certainly used by Frank, and he was called a “zoharist” and “kabbalist” by rabbis such as Emden, he was no kabbalist and had little regard for mysticism in general. Frank was dangerous not because he was a mystic, but because he rejected rabbinic authority, initially calling his group the “Contra-Talmudists.” He used Christianity as a tool to subvert the rabbis, to the point of ostensibly instigating Christian blood libels against the Jews.

כלומר לפראנק לא היה עניין ממשי בקבלה. למה זה מעניין? מפני שאחד הדברים שאיפשרו לשבתאי צבי ותנועתו לחרוג מגדרי ההלכה הוא בדיוק עיסוקם האובססיבי בקבלה הלוריאנית, עד כדי כך שהעולמות העליונים הפכו עבורם חשובים יותר מאלו התחתונים, כך שניתן היה להצדיק חטאים באחרונים כדי להביא לתיקון, לכאורה, בראשונים. עוד מעניין הציטוט הבא, הפעם ממש מהספר:

Frank’s rejection of normative Judaism was rooted precisely in the failure of the Jewish religion to truly appreciate the female facet of the Godhead and the messianic dimensions of femininity

פראנק כנראה היה מעין פמיניסט רדיקלי שכזה, שלא היה שבע רצון מההזנחה של הנקבי על ידי תורת ישראל. והערה מרתקת אחרונה, הפעם מדברי המבקר, פרופ' שאול מגיד:

Although the details are sketchy, in the town of Lanckoronie, in January 1756, Frank and a group of his disciples ostensibly spent the night in an orgiastic ritual of a mystical marriage with the Torah. Maciejko suggests that this incident “shattered the status quo between the Sabbateans and the rabbinate and caused the abandonment of the ‘don’t ask don’t tell’ policy, preferred up to that point by most Polish rabbis.” If not for this incident, the war against Sabbateanism in Europe that became so prominent in the 18th century might never have taken place, and Sabbatean communities might still exist as a normative part of Judaism.

הייתכן שלולא אותה אורגיה היה נשמר השקט בין הרבנים האורתודוקסים לבין השבתאים, ואלו היו היום עוד זרם יהודי מן המניין? קשה להאמין, אבל מי יודע. אולי הם היו היום במעין מעמד ביניים, בין חב"ד המשיחיים בכוח אבל הלכתיים בפועל שמקובלים על רוב היהודים, לבין כל מני קבוצות של יהודים משיחיים, שאינם הלכתיים ואינם נחשבים על פי רוב חלק מהיהדות.

בארץ הספר נמכר בחנות "הולצר ספרים" יפו 91 (פינת רח' משיח(!)), ירושלים.

שני ספרים מעניינים של זאב בן אריה

אני לא מכיר את זאב בן אריה. על פי הכתוב באחורי אחד מספריו החדשים הוא "מורה דרך ומחברם של ספרים ומאמרים, החוקר את דתות העולם ותרבויותיו בדרך ייחודים, המתחקה אחר משמעותם המיסטית" – ואכן, ספריו החדשים עושים זאת בדיוק.

בן אריה כבר כתב שני ספרים על המיסטיקה הסופית, וכעת הוא מגיש ספר נוסף בנושא זה, והפעם על מסדר סופי שמיקומו בישראל: "זאוויה": סיפורו של מסדר סופי שאזליה יאשרוטיה בישראל מספר את סיפורו של מסדר השאזליה יאשרוטיה שפועל בעכו, ואשר נוסד באמצע המאה ה-19. הספר מביא את סיפור צמיחתו של המסדר, כמו גם חומר מחקרי ואישי על ישיבתו בעכו, ואף תמונות מהמתחם המפואר ששייך למסדר בתחומי העיר.

הספר השני שמוציא תחת ידיו בן אריה מדבר על זרם מיסטי שונה, במקום שונה: אור מיסטי בבלקן: מסע בעקבות נצרות אחרת מגיש לקורא מעין מדריך טיולים/מסעות רוחניים בבלקן, תוך התייחסות לזרמי הנצרות המיוחדים שצמחו באזור. בן אריה מספר על ההשפעות הגנוסטיות שחלחלו לנצרות הבלקנית, ולאחר מכן מגיש סקירה מהירה על הנצרות בבולגריה, מקדוניה, קוסובו, מונטנגרו, אלבניה וביתר פירוט על זרם חדש, בעל מאפיינים גנוסטיים, הנקרא "האחווה הלבנה". חלק זה עניין אותי במיוחד משום שאת התנועה הזו הקים פטר דונוב, שהשפיע על אחד מהמורים הרוחניים הותיקים בארץ, שלמה קאלו. דונוב מציג למעשה נצרות ניו-אייג'ית, המנבאת את הגעתו של "עידן הרוח", בו הנצרות הממוסדת תיעלם למעשה, והכל יקיימו קשר ישיר עם האל.

הספרים, שיצאו בהוצאת אריאל, אינם כתובים "אקדמית", לטוב ולרע. הם אישיים, וניכרת בהם חותמת ידו של בן אריה, האוהדת רוחניות ובני אדם באופן כללי. הם כתובים בצורה יפה, מעניינים, ומציעים בסופם גם פרטים לטיולים אפשריים העוקבים אחרי הכתוב בהם.

המלצות שלי לשבוע הספר

במוסף "ספרים" של הארץ פורסמו היום שתי המלצות שנתתי (אני הק' בין רשימה ארוכה של סופרים ואנשי הגות) לשני ספרים, לקראת שבוע הספר. המלצתי על התרגום של "דאו: דרך הנהר" של אלן ווטס, ועל ספרו של יורי סלע, "שאמות. שאינני יודע מתי. שאינני זוכר".