רשומות עם התג 'משיחיות'

Judaism as a Protest Movement

Jewish protest — voiced by prophets, judges, and rabbis — frequently targeted the rebellious people who had abandoned the straight path that finds favor with God, or who simply stopped advancing along it. But a close reading of the classical Jewish texts reveals that Jewish protest was directed, not only against the people, but also, on a far more profound level, against God. It is not only that throughout Jewish history we find frequent cases of complaints and anger vented against God; it is that Jewish history itself is one long bitter protest against Him. For it is possible to conceive of God in two ways, and in opposition to both these ways, Judaism is a protest movement

The Jewish God was never an abstract entity totally cut off from the world. Despite Maimonides’ attempt to win adherents for it, the Aristotelian Unmoved Mover never spoke to the heart of the Jewish people — as opposed to the paternal and regal figure whom we meet from the Bible onwards to the Chassidic movement. This is the first way in which we can conceive of God: as creator and governor, as the primordial apex that precedes the universe, as the being who holds the world in His hand — and as such, bears responsibility for making sure that it runs smoothly. But His attempt at this is not always successful, in ways that are often dreadful and terrible, and men and women stand up and cry out their protest.

The contemporary philosopher, Prof. Rabbi David Hartman, has noted that whereas Abraham, the first father of Judaism, tends to be rooted in the collective consciousness as a man who quietly obeyed when God commanded him to sacrifice his only son, we can also perceive Abraham as the one who protested when God intended to destroy Sodom and all its inhabitants. Unlike the compliant figure of the Binding of Isaac, the Abraham of the episode of the Cities of the Plain remonstrates with God against His plan to destroy “the righteous with the wicked” (Gen. 18:23), that is, against His blindness to the complexities of the situation.

In the case of Sodom, Abraham engages in a fierce debate with God, coming very close to rebuking Him when he cries out, “Will the Judge of all the earth not act with justice?” (v. 25). In this case, God’s very authority to define the ethical matrix is challenged; Abraham makes it plain to Him that harming righteous people who happen to live among the wicked is itself a wicked act. Such collateral damage, to use the modern term, is unacceptable to the father of the Jewish people; he is not willing to sit idly by while God does something immoral.

In the name of what moral code is Abraham crying out against God? Isn’t it God Himself who determines, a priori and for all time, what is good and what is bad? A protest against God is fundamentally problematic, because we may doubt the existence of a moral fulcrum for challenges to His decisions. Evidently Abraham identifies within himself a conscience, a spark of natural morality, planted in him by the Creator but not programmed by Him. It is in the name of that conscience that he cries out against heaven; that conscience will judge the Lord’s actions, not only when applied by Abraham, but also in the future by every other human being, those of “all the earth,” who will see, all too clearly, that "the Judge of all the earth" does not act justly. A god who sins against human morality will become irrelevant — or, worse still, demonic. Abraham is protesting in the name of all humanity.

Protest by Groups and Communities

The protest by Abraham, the first Jew, is a sign of things to come. After the Israelites coalesced as a people, from time to time an incident arose in which they objected not only to abstract divine morality, but also to God's explicit statutes, that is, the law that He established. This happened, for example, following the death of Zelophehad in the wilderness, on the way to Canaan, only one year before the Israelites were to enter that land. Because he had no sons to inherit his rights, his family was not going to receive a family estate in the land of Israel. He had no sons, but he certainly did have daughters — five in number — and they protested to Moses (“why should our father’s name be excised from his family?” [Num. 27:4]), who in turn transmitted their protest to God. They are objecting that, under the existing law, they cannot inherit from their father, and ask to be allowed to receive his portion of the Land and thereby to carry on his name.

God confesses the justice of their claim and gives instructions to change the law: “The daughters of Zelophehad are right,” He tells Moses. “You shall give them a hereditary holding among their father’s kinsmen and transfer their father’s share to them” (Num. 27:7). Unlike the case of Abraham, this is not the complaint of an individual, but of a group, or even a protest advanced in the name of all the women of Israel. Still, as with Abraham, here too it is a truth that sprouts from the earth and cries out against heaven, a wailing below that arouses the higher realm as well, a grievance that prompts a more appropriate conception of justice.

An era when emancipated slaves are coalescing into a nation is a prime time for protests. In the wilderness, we also encounter the protest by Israelites who were ritually impure when Passover came and were consequently unable to bring the festival sacrifice and celebrate the holiday with the rest of the people. They came before Moses and Aaron on that day. And those men said to him, “We are unclean through touching the dead body of a man. Why should we be excised [from the congregation], not presenting the Lord’s offering at its appointed time among the people of Israel?” (Num. 9:6–7)

The question, as in the case of the daughters of Zelophehad, is “why we should be excised?” The Bible employs the same verb in both episodes, to convey the identical message: an individual does not want to be severed from the collective, not only in practice, but also in principle — neither because she is a woman, nor because he is ritually impure. In this case, too, the protest succeeded and the law was modified.

Protest does not always succeed, of course — as the case of Korah and his faction proves. But it was always there, always voiced by the oppressed against an unfair deity. Such was the protest of the prophets who endeavored to appease God and dissuade Him from destroying the people, the Tanna’im of the Mishnah who expressed doubts about His greatness after the destruction of the Temple, and the kabbalists who endeavored to understand how and why the process of the creation went awry. In every generation, Jewish tradition has fostered protesters and activists, individuals and groups that cried out against the Lord and against His arbitrary will or unacceptable actions.

The Jewish protest against God is as ancient as Judaism itself and institutes relations of dialogue and debate between the lower world and the celestial realm. Yes, God created the universe; but from that moment on He must take account of His creation. Yes, human beings received their being from God; but from that moment they are able to choose good over bad, to aspire to perfection — and, consequently, to protest.

The Protest against the Immanent God

All of this refers to the concept of God as the governor of the world, the “big boss,” the creator, the legislator and “building superintendent.” One can cry out against such a God and complain, expecting and even demanding an answer from Him. But this is not the only possible conception of the deity. For God can also be understood as a presence immanent in the world. Here God is the world, nature, existence and/or its essence, and Judaism as a whole — and not individuals within it — constitutes a protest movement against this God.

This conception of God is more common in the Orient, in the cultures of India and China. It views divinity as the chain of causality, the organic reality that produces itself from within itself, the “way” that paves itself and advances on in infinite circles. Abraham the Hebrew took the other side. It was Judaism that first put forward the idea of a transcendent divinity, that is, the idea that God is separate from and totally other than this world. In this picture, God is an infinite horizon towards which we aspire; human beings confront the divine ideal, in the perpetual tension of the yearning for the unattainable. The purpose of human life is always somewhere else, in the future, in the infinite. Arthur Schopenhauer was right when he blamed Judaism for it's "pernicious optimism", it's unwillingness to be swallowed by the Immanent God, by the comforting emptiness.

According to this conception, Judaism goes beyond the real world. It rebels against the world of immanent divinity and denounces it as idolatry. It rejects the current situation — the present, existence per se — as unacceptable. Judaism embarks on an asymptotic movement that breaks out of what is and aspires towards what is not, and, in practice, towards what will never be. The philosopher Ilan Gur-Ze’ev has spoken of Judaism as always opposing a self-sufficient normality that compensates itself for the lack of transcendence with ever-increasing intensity — that is, opposing life lived for its own sake, caught up in frantic, hedonistic enthusiasm. Judaism is opposed to the call of the divine world to sink down into it, to merge with it, to rejoice in it, and poses against it a future utopia that it sets out to realize.

The Stubborn Insistence on Remaining Other

Anyone who is no longer a teenager knows that utopia is unattainable. Nevertheless, it is the yearning for perfection that improves the world. The constant call to try to close the gap between what is and what ought to be is the original ancestor of the precept to reform the world (tikkun olam); the ideas of moral progress and scientific inquiry are its modern descendents. It is the same experience of the horizon of the inconceivable ideal that led Westerners to develop and better not only their lives (from a moral perspective), but also their world (through technology). It is no accident that the scientific revolution did not take place in the Orient; the immanent worldview does not support such an uncompromising call for rising above oneself.

Thus, Judaism moves towards the messianic horizon, towards the redemption that will never arrive. Here Judaism presents an audacious breakout from what is given and opposes, with all its heart and all its might, the constant temptation to sink down in the comfort of the present. This movement is obvious in the ancient myths: Abraham uproots himself from his pleasant life in his homeland. The tribes conquer Canaan, despite the comforts of the wilderness and the warnings of the spies. The Jews, unlike the surrounding peoples, were always unwilling to see their king as divine, and thereby to close the gulf between heaven and earth.

This movement is prominent, too, in the Jews’ unwillingness to assimilate in the lands of the Diaspora, to settle into the pleasant life among the nations, and in their insistence on remaining Other, different, even at a very high price. Judaism is always opposite, always beyond, always a stubborn focus of moral exclusiveness, of hierarchy, of ethnocentricity — for better and for worse. The angel who wrestled with Jacob is an earthly deity, against whom the Jewish tradition fights, as it is aspiring to rise and ascend it. Israel, by its very essence, wrestles with God.

A Messiah Who Comes Is not a Jewish Messiah

Although the rebellion against the God of the present begins with a messianic call to the infinite, we must not confound it with the idea that the Messiah has already come, or that he will be arriving shortly. In practice, the idea that redemption is imminent is sometimes simply another version, more sophisticated and more insidious, of the notion of the divine world and nature. This is because the desire for imminent redemption may express a desire for an end of the breakout towards the eternal, for the end of the movement, for the end of the arduous journey towards the unattainable utopia – for a complete stop. In such cases it is merely recapitulating the call of the wilderness generation to return to Egypt—a call that expresses profound despair, disguised as hope.

“The Messiah has not come yet,” Ben-Gurion said once. “Nor do I want the Messiah to come. The moment the Messiah comes — he will no longer be the Messiah. If you can find the Messiah’s address in the phone book, he is no longer the Messiah.” The question here is not the identity of the Messiah. Any Messiah who shows up will not be the Messiah. And, we can add: the Jewishness of any Messiah who comes will be doubted. This is because the Messiah signifies the end of the rebellion, the end of the protest against the present reality. The Messiah tells you that you have arrived, that you have made it, and that you are perfect just as you are now. This is why a concrete and tangible Messiah represents despair, impatience, a desire to rest, to blend in, to settle down. Indeed, a Messiah who arrived would proclaim the end of Judaism.

The longing for the messianic era and the unwillingness to accept any messiah who actually shows up are what define Judaism as the oldest and most adamant protest movement in the world. The rebellion against the present and against the God of What Is, the perpetual aspiration to go further and climb higher — those epitomize the 'stiff neck' of Judaism. This aspiration, with both its good and bad aspects, is what realizes our very humanity, because it departs from the obvious to seek the mysterious, breaks loose from the “system” to wander the pathless expanses.

: )

[This is an English translation, by יהודית ברלב, לן שרם, יבר"ט תיעוד ותרגום בע"מ, of a Hebrew article that I wrote for the art excebetion קול המון in the Beit Avi Chai center. it also formed the base for a presentation I gave there on the opening evening, yesterday.]

רוצים מדע ניו-אייג'י

יקי מנשנפרוינד כותב בעין-השביעית על כתבות המדע-המגניב של כלכליסט. לבד מאי דיוקים שהן מכילות, מצביע מנשנפרוינד על הכיוון הסוציולוגי שהן מובילות. בניגוד למדע שהזהיר מפניו מקס ובר, טוען מנשנפרוינד,

המדע המתואר בכתבות כאלו עוסק דווקא בהשבתו של הקסם לעולם, ומציג את הטבע במלוא הודו המסתורי. המסתורין הזה אינו חסר פשר או כאוטי: לפי נארטיבים אלה, יש בכוחו של המדע (בעיקר הגנטיקה, מחקר המוח ומדעי האבולוציה) להתוות לאדם את מקומו הראוי בטבע, ואף להראות כי לטבע יש תבונה נסתרת ומשמעות מוסרית שהבנתן תוביל, בסופו של דבר, אל גן העדן האבוד – בין אם מדובר באלמוות או בעונג נצחי.

מעניין מאוד. יש כאן אכן ז'אנר של התייחסות אופטימית-משיחית-ניו-אייג'ית למדע, שהיה עניין שבשגרה במאה ה-19 אבל קרס אחרי זוועות מלחמת העולם השנייה. אולי אפשר לומר שהוא התחיל שוב בארה"ב עם כל מני תוכניות על אסטרופיזיקה בכיכובו של קארל סייגן. סרטי טבע שונים הם גם חלק מזה.

מצד שני, שימו לב שיש גם נטייה ברורה של התקשורת להביא כתבות של "המדענים שוב משנים את דעתם ומודים שהם טעו", דהיינו להגחיך את המדע ש"מגלה" כל פעם שמשהו אחר בריא או לא, מסרטן או לא, "טבעי" או לא, וכו'. משני הכיוונים השונים האלה של עיתונות מדעית אפשר להסיק שהציבור רוצה מדע קסום ומקסים, ובז למדע היומיומי שפשוט עושה את מה שהוא עושה.

מתי טוכפלד רואה את הרבי

מתי טוכפלד, עיתונאי 'ישראל היום', מצהיר שראה את הרבי בביקורו בברוקלין. טוכפלד הוא "משיחי" כבר מזמן, אבל מה שמעניין בראיון הזה הם הנימוקים שבהם הוא מנסה להסביר את עמדתו. למשל:

"היהדות אף פעם לא התחשבה ברצון שלנו להיות רציונאליים" – ומה שמעניין הוא שזה נותן לנו רישיון להאמין בכל שטות שהיא.

"בימות המשיח, הרבי כותב ואומר את זה באופן מפורש, כל העניין של פטירה לא שייך, כל העניין של תחיית המתים זה משהו שהוא כבר כאן" – דהיינו, אנחנו יודעים שאנחנו בימות המשיח מכיוון שהרבי אמר, ואנחנו יודעים שהרבי לא מת, מכיוון שאנחנו בימות המשיח.

ויש גם איזו התלבטות מצידו איך בדיוק רואים את הרבי:
מצד אחד "רק צריך לפתוח את העיניים ולראות";
מצד שני "אנחנו לא יכולים לראות אותו פיזית, בדמות הגוף. אבל אנחנו כן יכולים לראות אותו בכל המשמעויות האחרות."

ולסיום: "אני מציע לך לא לסמוך על אף אחד, אלא לעשות מה שאני עשיתי כעיתונאי, ולקרוא את מה שהרבי בעצמו כתב [...] ואתה מבין שהדברים שלו הם אמת וחקוקים בסלע." – כלומר, בסופו של דבר עיתונאי נשאר עיתונאי. עוסק בע-ו-ב-ד-ו-ת.

שנה טובה מהרבי זצ"ל והרבי שליט"א

בעמוד 5 של החלק הראשי של הארץ היום מתפרסמת מודעה לקראת השנה החדשה מטעם חב"ד, ובה "איגרת של הרבי מליובאוויטש זצ"ל לקראת השנה החדשה":

בעמוד 13 של החלק הראשי של הארץ היום מתפרסמת מודעה לקראת השנה החדשה מטעם חב"ד, ובה "אגרת קודש לראש השנה מהוד כבוד קדושת הרבי שליט"א מליובאוויטש מלך המשיח":

ונשאלת השאלה: למה כאן כתבו "איגרת" וכאן "אגרת"? מה משמעותה של הי' הנוספת או חסרונה?

קרב משיחים: ר' אודסר נגד כל העולם

קורא חרוץ בשם עומר ברנדס שלח אלי קישור לבלוג המוזר והמעניין הזה, http://nanachcartoon.blogspot.com/ , וכשמו כן הוא: מציג בעיקר תמונות מצויירות שקשורות בנ-נח, כלומר בזרם הברסלבי המאמין בקדושת ה"פתקה" שמצא ר' ישראל דב אודסר. בעל הבלוג חושב גם שר' ישראל דב אודסר הוא המשיח.

ואכן, כפי שהבאתי כאן עדות קטנה לכך, חלק מצומצם מהזרם הזה מזהה בין ר' אודסר לבין ר' נחמן, ובין שניהם למשיח, ומכאן מסיק שר' ישראל דב אודסר הוא המשיח. כפי שכתב מישהו שהזדהה כ"אני נ נח נחמ נחמן מאומן" בתגובה ברשימה בלינק האחרון:

אכן, שני רבנים רבי נחמן מברסלב זצ"ל ורבי ישראל דב אודסר זצ"ל שניהם זה אדם אחד וכך אמר רבי ישראל דב אודסר זצ"ל (לא מוקלט) אפשר להודיע באוטובוסים שמשיח פה ושמו ישראל נחמן אודסר והוא המשיח!!!

עד כאן נאה וטוב, אולם שימו לב לקריקטורות האכזריות שמופיעות בבלוג הנ"ל, ושמכוונות כנגד כל טוען למשיחיות שמתחרה – כך כפי הנראה בעיני בעלי הבלוג – עם משיחיותו של ר' דב אודסר:

כל התמונות כאמור מהבלוג ההוא, וקל לראות שככל שמשיחיותו של המשיח המתחרה מודגשת יותר, היצירות הגרפיות המוקדשות לו גסות ורבות יותר.

של מי הבלוג? לא ברור. הוא אינו מזוהה. אבל, כפי שברנדס דנן גילה לי, סרטון היו-טיוב המקובע בראש הבלוג הוא יצירתו של אחת bettlirs, שהערוץ שלו מביא גם כמה סרטונים של משפחת אמבש (למעשה שמו של הערוץ הוא AMBASH), אותו שבט שבראשו עומד דניאל אמבש (שתחקיר על משפחתו המורחבת שודר בתוכנית 360), כך שאולי יש קשר בין שני אלה (אין בזה הכרח – יתכן כמובן שהסרטון שאול מהם על ידי בעל הבלוג ללא רשותם).

ר' ישראל דב אודסר – המשיח???

יובל בן עמי מביא בבלוגו צילום מפליא של גרפיטי שהוא מצא ברחוב בן יהודה. הנה הוא לפניכם:

צילום: יובל בן עמי

צילום: יובל בן עמי

שימו לב לפרטים: ה"גדוילים" של הדור, הרבנים אליישיב, שטיינמן, קנייבסקי ועובדיה בתוך אסלה מצואה, ו"צדיק הדור האמיתי משיח צדקנו" הוא "רבי ישראל נחמן אודסר רבי נ נח נחמ נחמן מאומן"! כפי שמבחין בן עמי, יש כאן הכלאה בין ר' נחמן לאווטר שלו בן המאה ה-20, ר' ישראל דב אודסר, "בעל הפתקה", כלומר אותו פתק עליו כתב לכאורה ר' נחמן את הססמה הידועה.

יש לנו כאן, אם כן, הטלת צואה על רבנים גדולים, זיווג פוסט-מורטם בין שני צדיקים ברסלברים (משל היו רובוטריקים שמתחברם זה על גבו של זה) ומשיח מת, כולל ציון מקום קבורתו (אם כי יש להודות שחב"ד חשבו על זה קודם).

סופית: ישו מגיע שנית ב-21 למאי

קבוצת נוצרים, בעלי האתר הזה, מפרסמים בימים אלה שלטים ברחבי ארה"ב שמכריזים שביאתו השנייה של ישו תתרחש בעוד כחצי שנה, ב-21 למאי:

על פי המדווח כאן הקבוצה גורסת שאחרי כמה חודשים של חיים משותפים עם המשיח, העולם כולו יגיע לקיצו, ב-21 לאוקטובר 2011. באותה כתבה מובאים נתונים על פיהם 79% מהאמריקאים הנוצרים מאמינים בביאת המשיח, ו-20% מהם מאמינים שזה יקרה עוד בחייהם. מסתב שאחוזים בודדים חושבים שהם גם יודעים בדיוק מתי.

וכן, על היהודים להתנצר.

מדינת ישראל, ממומנת על ידי אוונגליסטים אנטישמים, נגד בדואים

הקרן הקיימת לישראל מבקשת לנטוע מיליון עצים בנגב. הכסף לעצים נתרם על ידי ארגון אוונגליסטי קיצוני המשתמש בדומיין GOD.TV. האדמה לעצים צריכה קודם להיות מטוהרת מהכפר הבדואי אל-ארקיב. וכל הפרוייקט נועד, על פי התורמים, לקדם את בואו של בנו של האל, אחד ג'יזס כרייסט.

על כל זה כותב באריכות מקס בלומנטל בבלוגו המצויין. הוא מביא שם גם עדויות לכך שנציג האוונגליסטים, Rory Alec, אדם שאי אפשר לא להשתמש בתואר הזוי כדי לתאר אותו, מאמין שמועצה סודית של ישועים קתולים, בונים חופשיים, אילומינטי ו(כמובן) יהודים שולטת בעולם (ולמשל אחראית לטרור התאומים – לא בן לאדן, תמימים שכמוכם!) . כלומר מדובר באנטישמים מטורללים. ולאלו המדינה נותנת יד, על חשבון תושביה ואזרחיה הבדואים:

ראו בסרט את נציג האוונגליסטים, Rory Alec, נותן לראש המועצה המקומית בני שמעון סיגל מורן צ'ק. מעניין אם היא יודעת אל מי היא מתחנחנת שם.

הרב חיים רפופורט ואנוכי בפולמוס המשיחיות החב"דית

בגליון תכלת האחרון התפרסמה תגובתו של הרב חיים רפופורט (הממונה על תיק האתיקה הרפואית במשרדו של הרב הראשי של בריטניה) למאמרי אודות תודעתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש (כאן בבלוג, כאן באתר תכלת, כאן ב-pdf). תגובתי לתגובתו והתפרסמה אחריה – והפעם שתיהן בעברית, אחרי שהתגובות התפרסמו באנגלית בגליון האנגלי של כתה העת. הנה הן:

המשיחיות בחב"ד

לעורכים,

במאמרו "המשיח האבוד של חב"ד" (תכלת 36, קיץ התשס"ט/2009) מבקש תומר פרסיקו לשכנע את קוראיו כי רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, ניסח פרשנות חדשה ורדיקלית לתנאים שמנה הרמב"ם בהלכות מלכים לזיהויו של המשיח, כך שהוא עצמו יתאים לתיאור. כסימוכין לתזה שלו מביא פרסיקו ציטוטים וראיות מתוך נאומיו ומעשיו של הרבי, ולחיזוק מוסיף מטענותיהם של אנשי אקדמיה אחרים, בעלי אוריינטציה דומה. מרבית ה"הוכחות" שהוא מציג מורכבות משפע רמיזות המופיעות בנאומיו של הרבי, רמיזות שאפשר לסכמן במילים אלה: "אני הוא המשיח העל־אנושי שציפו לו דורות רבים. בין שהוכשרתי לכך ובין לאו, נבחרתי על ידי הקב"ה להושיע את ישראל. אני אגאל אתכם – ואפשר שכבר עשיתי זאת". לשיטתו של פרסיקו, אפילו אותן אמירות של הרבי הנראות תמימות למדי למראית עין נטענו למעשה במסרים חבויים בדבר היותו הוא עצמו משיח צדקנו – מסרים שתלמידיו היו קולטים בנקל.

אלא שהדמות שמשרטט פרסיקו במאמרו רחוקה מרחק רב מדיוקנו האמיתי של הרבי, שלתורתו נמשכו עשרות אלפי אנשים, ואני ביניהם – הרבי שאף זכיתי להכיר באופן אישי.

הרבי שהכרתי היה אדם ענו, צנוע ומרעיף חסד, שפיתח תיאולוגיה מורכבת. כל ימיו היו קודש לתיקון עולם, חיים של אמונה וביטחון בבורא עולם; הוא הכיר במגבלותיו האנושיות של האדם והדגיש את הצורך לממש את הפוטנציאל האנושי הטמון בנו בלי ליפול למלכודת של האדרה עצמית. הוא התייחד במסירות, בלהיטות ובאופטימיות מוחלטות – וכל זאת לצד תודעה עמוקה של ריאליזם. אליבא דפרסיקו, לעומת זאת, הרבי הוא אדם ששגה באשליות אובססיביות בנוגע ל"אחריותו המשיחית", אדם שתחושת החשיבות העצמית שלו כמעט שלא ידעה גבולות ושהחזיק בתיאולוגיה שהייתה מביישת אפילו את הוגי הדעות הדתיים הפרימיטיביים ביותר.

אף שהתזה של פרסיקו ראויה להפרכה מן המסד ועד הטפחות, אגביל את עצמי כאן לדוגמה המרכזית והמייצגת ביותר לטענותיו המטעות, בתקווה שאצליח להמחיש עד כמה הוא חסר את הידע הנדרש להתמודדות עם המקורות הרלוונטיים.

בטרם אעשה זאת, עליי להצהיר בבירור היכן אני עומד ומאיזו נקודת מוצא אני כותב את דבריי: ראשית, אני עצמי נכחתי ברבים מן האירועים שפרסיקו מזכיר במאמרו; שנית, חקרתי את כל שיחותיו של הרבי על משיחיות ועל עניינים קרובים; ושלישית, כמי שנמנה עם המעגלים הפנימיים של תנועת חב"ד, אני מכיר לפני ולפנים את הדקויות הטמונות בשפה של קבוצה סגורה זו. כיוון שכך, אני מרגיש שיש לי הכלים לקבוע כי מאמרו של פרסיקו אינו מבוסס על מחקר שיטתי וקונטקסטואלי של המקורות הראשוניים שבהם הוא דן. תחת זאת, מסקנותיו גובשו בהשפעת התעמולה שמקדמים "משיחיסטים" רדיקליים, שאינם מייצגים את ההשקפות של תנועת חב"ד ושברוב המקרים לא ייתכן שהיו נוכחים באירועים שהם מתיימרים לתאר. אוסיף ואומר גם שאינני מציג כאן את השקפותיו של זאב בודד, חסיד חב"ד תועה הרואה את הדברים מנקודת מבט לא שגרתית. נהפוך הוא, דבריי מבטאים את עמדות הזרם המרכזי של תנועה – עמדות המתועדות בפרסומים רבים וחשובים של חב"ד וזוכות לתמיכת הרבנים ומורי ההלכה הידועים ביותר בקרבה.

הרבי עסק בתנאים המשיחיים של הרמב"ם בכמה נאומים פומביים ומכתבים שהתפרסמו. הוא תמיד עמד על כך שהרמב"ם התכוון שדבריו יובנו כפשוטם וכלשונם, והדגיש שכתבי הרמב"ם הם הסמכות האחרונה בעניינים אלה. יתר על כן, הרבי קבע כי הרמב"ם ביקש לא רק לספק לעם היהודי כלים שיאפשרו לו לזהות את משיח האמת, אלא גם לחמש אותו באמצעים מוסמכים נגד משיחי שקר.

אפשר לראות זאת, למשל, בהתעקשותו של הרבי כי מילותיו של הרמב"ם, "אם יעמוד מלך", מתייחסות למונרך במובן הרגיל של המילה. המילה "מלך" מורה על אדם הנהנה מסמכות אוטוקרטית מוכרת ומקובלת על העם היהודי (אף שלא מונה עדיין בידי הסנהדרין); אדם שיחייב את העם ללכת בדרכי התורה ("ויכוף כל ישראל לילך בה"), וזאת תוך שימוש בסמכותו המלכותית כדי לכפות על יהודים קשי עורף לציית לחוק היהודי. המלך יצליח אפוא להניע את כל היהודים לקיים את המצוות במלואן, בין שירצו בכך ובין לאו. רק לאחר שישיג מטרה זו ימשיך המלך לשלב הבא ויילחם את מלחמות ה' – דהיינו המלחמות הגשמיות נגד אויבי ישראל, ובהם עמלק (בהערת אגב אמר הרבי כי בכך עשויה להיכלל גם לחימה נגד גורמים אנטי־יהודיים מבית, אבל, מיהר להוסיף, "זהו פְּשֶעטְל ותו לא", כלומר זוהי פרשנות לא מילולית של המונח). אם וכאשר ימלא מלך כלשהו את כל התנאים שהוזכרו לעיל, אז – ורק אז – אפשר יהיה לשקול את האפשרות כי הוא המשיח המובטח.

פעם אחר פעם חזר ושנה הרבי כי זוהי קביעתו הסופית של הרמב"ם ואין עליה עוררין, וכי יש לדחות בתוקף כל יומרה לאצטלה משיחית שאינה מקיימת את תנאיו של הרמב"ם כלשונם. לעתים הוא אף הוסיף כי נכון לזמן הזה אין איש ההולם את התיאור. ברור אפוא שעל פי עמדתו המוצהרת של הרבי לא ייתכן כי השתעשע ברעיון שהוא עצמו התגלמות המשיח הרמב"מי.

אבל פרסיקו כנראה אינו מודע להצהרותיו החוזרות ונשנות של הרבי בעניין זה. זהו ההסבר היחיד שאפשר להעלות על הדעת לטענות חסרות השחר המופיעות במאמר, שלפיהן, למשל, תנועת הנוער שהקים הרבי, "צבאות השם", נועדה למלא אחר התנאי שהעמיד הרמב"ם כי המשיח "יילחם את מלחמות ה'", או שמשחק המילים הדרשני שלו על הצירוף "ובנה מקדש במקומו" נועד להתפרש כרמז לבנייה ממשית של בית כנסת. זאת ועוד, על אף הצהרותיו התקיפות של הרבי המעידות על ההפך הגמור, פרסיקו מייחס לו את האמונה כי הוא נמצא במעמדו של אותו המלך שהזכיר הרמב"ם, ומוסיף כי "דימוי עצמי מרומם זה ניכר… ביחס האדנותי שהפגין הרבי כלפי מנהיגים אחרים: הוא לא הסכים, למשל, לבקרם, יהא מעמדם בכיר ככל שיהיה; מי שרצה להיוועד עמו צריך היה לעלות אליו לרגל".

בקצרה, לכל אורך המאמר מחמיץ פרסיקו את ההבחנה – שהיא בבחינת הנחת יסוד עבור כל חוקר רציני של כתבי ליובאוויטש – בין מונחים שנקט הרבי מתוך הרמנויטיקה דרשנית ובין אלה שהביע בהקשר פרגמטי ועובדתי.

פרסיקו ככל הנראה גם אינו מודע למקרים הרבים שבהם גינה הרבי את אלה שהתייחסו אליו כאל המשיח. במקרה אחד כזה, ב־1991, הצהיר הרבי כי עליו לצאת מבית הכנסת לנוכח התבטאויות כאלה (תיאורו של פרסיקו את הרבי המעודד את דוד נחשון בדיבורי הסרק המשיחיים שלו לקוח מתוך הקורפוס ההולך וגדל של מיתולוגיה משיחית). בכמה מקרים נזף הרבי בפומבי באלה שעסקו בספקולציות משיחיות, ודחה בתקיפות איגרות פרטיות של אנשים שפנו אליו כאל המשיח. לדוגמה, כאשר פעיל ישראלי יצא בהתבטאויות משיחיות על אודות הרבי, שלח לו מנהיג חב"ד מסר שאינו משתמע לשתי פנים: "אתה תוקע סכין בלבי".

מקרה אחר, שאירע בשנת 1992 ושתועד בקלטת וידיאו השמורה בידי ה־Jewish Educational Media, מפריך אף הוא את טענותיו של פרסיקו. זמן לא רב לפני שלקה הרבי בשבץ הגורלי שממנו לא התאושש מעולם, ניגש אליו עיתונאי מישראל ואמר לו: "אנו מעריכים אותך מאוד, אנחנו רוצים לראות אותך בישראל; אמרת שבקרוב תהיה בישראל, אז מתי תבוא?". הרבי השיב: "גם אני רוצה להיות בישראל". העיתונאי התעקש, "אז מתי, מתי תבוא?", והרבי השיב, "הדבר תלוי במשיח, לא בי". העיתונאי לחץ, "אתה המשיח!", ואילו הרבי ענה לו, "אני לא".

מקרים אלה ואחרים כמותם, המתועדים כולם בספרות חב"ד, חמקו ככל הנראה מעיניו של פרסיקו.

לבסוף אכתוב, בצער, כמה מילים על ההשערה הבוטה המועלית במאמר כאילו הרבי נמנע מלמלא מצוות פרו ורבו וחי חיי פרישות משום שראה עצמו כמשיח. הייתי רוצה להאמין שאין כל צורך לטרוח ולהפריך את הדעה הזו, המתארת סוג של משיחיות המאוס בעיני היהדות האורתודוקסית והעומד בניגוד גמור לכל תורתו של הרבי. הטענה הזו משקפת מגמה מדאיגה המתענגת על ספקולציות משוללות כל היגיון, מאפשרת להרהורים בטלים ותועים להתחפש לתזות מלומדות, ומנצלת טרגדיות אנושיות ואישיות מאוד כדי לקדם סיפורי מתח בנוסח העיתונות הצהובה, המתעטפים באצטלה של ז'רגון אקדמי.

אם אנשי האקדמיה העוסקים במדעי היהדות מבקשים לשמור על יושרתם ועל כבודם, עליהם לנקוט משנה זהירות לפני שהם מעניקים במה לתיאוריות ממין זה. עצם שילובה של ספקולציה כה מופרכת בזירת לימודי היהדות פוגע במוניטין של הדיסציפלינה כולה.

הרב חיים רפופורט
לונדון

תומר פרסיקו משיב:

הרב חיים רפופורט מנסה בביקורתו להפריך את קביעתי כי הרבי חשב, ואף רמז, שהוא המשיח. בהתבסס על הצהרתו בדבר בקיאותו ומומחיותו בנושא הנידון, ובלי להביא ולו מראה מקום אחד, הוא קובע שהתזה העיקרית של מאמרי אינה נכונה. דא עקא שרפופורט בוחר להתעלם מראיות רבות שהבאתי כתימוכין לטענתי. הוא שולל, למשל, את קביעתי כי הרבי עודד הצהרות על כך שהוא המשיח, אף שנמצאו עדים רבים לכך, שלא לדבר על הסרטונים המראים בבירור את הרבי כשהוא מנופף בידיו לקול שירת חסידיו "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד". בהערות השוליים למאמרי סיפקתי קישורים לאתרי אינטרנט שבהם מוצגים סרטונים אלה, והקוראים – ורפופורט בכללם – מוזמנים להתרשם בעצמם.

למען האמת, אינני מוצא טעם רב בהתנצחות שבה כל צד ממהר לשלוף מאמתחתו הוכחות לאמיתות טענותיו. הרב רפופורט כבר הוכיח, בביקורת שוללת שפרסם לאחרונה על ספרם החשוב של החוקרים שמואל היילמן ומנחם פרידמן, הרבי: חייו של מנחם מנדל שניאורסון בעולם הזה ובעולם הבא (The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson), כי אינו מייחס משקל רב לעובדות שאינן מתיישבות עם התמונה שהוא מבקש לצייר. אולם לא זו הסיבה האמיתית לכך שאין טעם בוויכוח בינינו. אין בו טעם מפני שהוא מנותק לחלוטין מן המציאות. שהרי בשעה שרפופורט מנסה להוכיח שהרבי מעולם לא טען כי הוא המשיח, רוב רובם של חסידי חב"ד מחזיקים בדעה ההפוכה.

ואמנם, בדחייתו את הפרשנות המייחסת לרבי כוונות משיחיות, יוצא רפופורט לא רק נגד העדויות הניצחות ולא רק נגד ההיגיון הבריא, אלא גם נגד רוב מניינה ובניינה של חסידותו. ניכר כי הביקורת שהוא מותח על טיעוניי מכוונת בעצם כלפי אחיו מתוך התנועה, אף שמטרתו המיידית היא להציל את תדמיתה של החסידות כלפי חוץ.

אפשר להבין את הרב רפופורט. הוא מייצג מיעוט שבמיעוט של חסידים מיושבים בדעתם, הרואים בעיניים כלות כיצד גוזל השלהוּב המשיחי שאחז בחב"ד את כבודה של תנועתם המפוארת. אכן, הייתי שמח לו דעותיו של רפופורט היו באמת בגדר "עמדות הזרם המרכזי של התנועה", כדבריו. האמת, לצערי, שונה לחלוטין. רפופורט מנהל קרב בלימה אבוד נגד הרוב המוחלט של החסידות, המגשים כיום את מורשתו של האדמו"ר בנחישות שלא הייתה אפשרית לולא נבעה מוודאות עמוקה בדבר רצונו המפורש של המנהיג הנערץ. הרב רפופורט יכול להמשיך ולטעון בלהט שמנחם מנדל שניאורסון לא התכוון להמליך עצמו למלך המשיח, אבל החסידים האחרים האזינו לאותם הדברים ויודעים היטב שהרבי התכוון גם התכוון לכך, והחסידות עצמה כבר רחוקה ממנו כרחוק הירח מן הארץ.

סיפורו של שבתאי צבי ומשמעותה של התנבאות המונית

בגליון סגולה האחרון מספר יהודה יפרח בצורה יפיפיה את עלילותיו המדהימות של שבתי צבי והתנועה המשיחית שהוא עמד בראשה. הדברים באמת ארוכים וידועים, אבל יפרח שוזר אותם בנראטיב מענג ומותח, ובאמת כדאי לקרוא. הנה. מומלץ לכל מי שמאמין שמישהו (הרבי, ניר בן ארצי וכו') הוא המשיח.

אותי עניינו במיוחד בקריאה של המאמר תיאורי הניסים והנפלאות שפקדו את "המאמינים", כלומר חסידיו של צבי, כפי שקראו לעצמם. הנה כמה ציטוטים:

שבתי צבי נדד ממקום למקום הוא עבר בצפת ובדמשק והגיע בחודש אלול לחלב. השמועות המופלאות שפשטו כבר ברחבי העולם היהודי יצרו מתח רגשי ורוחני עצום. ראשי הקהילה סיפרו שאנשים, נשים וילדים נפלו על הקרקע, מפרכסים ומגמגמים דברי נבואה. התופעה המופלאה הזו חזרה על עצמה גם במקומות שכף רגלו של שבתי צבי לא דרכה עדיין. , שבה התגלו "עשרה נביאים ועשר נביאות", ושם מצטרף לתנועה גם המקובל הגדול רבי בנימין הלוי.

[...]

המתח המשיחי העצום נתן את אותותיו, ותופעת ההתנבאויות ההמוניות התרחבה. סוחר הולנדי העיד:

"למעלה ממאתיים נביאים ונביאות שנפל עליהם רתת וזיע והתעלפו, ומתוך כך אמרו כי שבתי צבי הוא משיח אמיתי ומלך ישראל שיוביל עמו לבטח לארץ הקדושה … אחר כך שבה רוחם אליהם ולא ידעו מאומה מכל מה שדיברו."

וכו' וכו' וכו', התגלויות והתנבאויות. מכיוון שאנחנו יודעים, בדיעבד, שש"ץ לא היה המשיח, כיצד ניתן להבין תופעות אלה? הרי לא הגיוני שכולם "עשו את עצמם". מדובר בתופעות אותנטיות של חוויות רוחניות קולקטיביות. לטעמי ניתן ללמוד כמה דברים מאלו, כמו למשל הערך האובייקטיבי המועט שיש כמעט לכל התנבאות או חיזוי עתידות; היתכנותן של חוויות מיסטיות כתלויות יותר בזמן ובמקום, ופחות ב"אמת" כלשהי שמתרחשת (כלומר התנאים החברתיים היו נכונים, לאו דווקא "התוכנית האלוהית"); הצורך להיזהר מאוד כמובן מלהביא ראייה מן הנס, ועוד.

יחד עם כל זה, לא צריך לבטל לחלוטין את ערכה האותנטי של השבתאות, כלומר שהיא אכן היתה תנועה משיחית אמיתית וטובה, אלא שכשלה. דהיינו, בהתנבאויות היה אכן גרעין של אמת, כמו גם בש"ץ עצמו, ולכן הוא הצליח כל כך. דא עקא, העניין לא הסתייע.

העמוד הבא »


מה זה פה?

הבלוג הזה נועד לאפשר לי, תומר פרסיקו, להעיר בקצרה על הא ודא, ומטרתו להווה השלמה אנקדוטלית לבלוג הראשי שלי, "לולאת האל":
לולאת האל

הצטרפו אל 49 שכבר עוקבים אחריו


Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 49 שכבר עוקבים אחריו