יש לפחות דבר טוב אחד בתקופה של חוסר יציבות: היא מביאה לפרץ של יצירתיות. כך למשל, בחודשים האחרונים יצאו כבר לאור כמה ספרים שמנסים לתת מענה למשבר הנוכחי, כמו 'רודנות בחסות החוק' עליו כתבתי כאן (קישור בתגובות), או 'הדמגוג' של אדם רז, שניהם בסדרה מוצלחת של קרן ברל קצנלסון, כמו 'איך להתנגד' של ארנה קזין, ואני מקווה שמתישהו ייצא גם ספרון שאני בתהליכי כתיבה שלו על ליברליזם.
כעת יצא ספרון (83 עמודים) של פרופ' אבי שגיא, עמיתי במכון שלום הרטמן, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר אילן ומההוגים הפוריים, רחבי הידע והמשפיעים בישראל. תחת הכותרת 'מסה על הצדקת אי-ציות אזרחי בגים פגיעה ביסודות החוקיות' (הוצאת כרמל) כותב שגיא על אי-ציות אזרחי, ומגיש תזה חדשה על הסיבות והמניעים שיכולים להצדיק אי-ציות כזה.
הנתיב שהולך בו שגיא הוא דו-שלבי, ורק השלב הראשון הוא המובן מאליו: הצדקת אי-ציות אזרחי בעקבות פגיעה באופי הליברלי של המרחב הציבורי או במוסדות המבצרים את זכויות האדם והאזרח. לזאת מוקדש החלק הראשון של הטקסט, כלומר לביאור התנאים שבהם שלטון דמוקרטי שומר על הלגיטימיות שלו. החלק השני מוקדש להעמקה בשאלות של זהות, והיחס בין זהות הפרט לשלטון.
נתחיל בחלק הסטנדרטי יותר. שגיא, בעקבות תיאורטיקן המשפט האיטלקי נורברטו בוביו, מבהיר את ההבדל בין חקיקה רגולטיבית לחקיקה מכוננת. דוגמא פשוטה לחקיקה רגולטיבית היא חקיקת חוקי התנועה. לאנשים יש כושר תנועה והם נעים ממקום למקום בכל מקרה. מה שצריך הוא הסדרים חוקיים שיאפשרו את התנועה של כולנו באופן המיטבי. זו חקיקה רגולטיבית. בניגוד לכך, חקיקה מכוננת מייסדת את התחום שהיא חלה עליו. אין חברות ציבוריות ואין בורסה לניירות ערך ללא החוקים המעצבים אותן.
שגיא מבהיר שחוקי המשטר אינם מכוננים במובן שהם אינם יכולים להתעלם ממציאות שקדמה לו. מציאות זו, בהתאם להיגיון הליברלי, כוללת זכויות אדם יסודיות (שאפשר, אני אוסיף, להחשיב אותן לנצחיות, ואפשר להחשיב אותן להסכמיות, כלומר לזכויות שללא ההכרה בהן השלטון לא היה מקבל את הסכמת האזרחים להיות שותפים במפעל הקולקטיבי שהוא המדינה). כפי שמצוטט בוביו:
"הזכויות הבלתי ניתנות לערעור של הפרט… אינן כשלעצמן 'כללי משחק', הן כללים מקדימים המאפשרים את עצם המשחק."
במובן הזה הזכויות שלנו קודמות לקיום השלטון, ולא הוא מכונן אותן. "תקפות החקיקה", מסביר שגיא, "מותנית בהתאמתה לתכליות של מצב עניינים ראשוני שאינו מותנה בחקיקה." משום כך, משטר שמתעלם ממצב עניינים אלה מאבד מהלגיטימציה שלו. משטר שמתעלם מזכויות האדם שלנו או שמבקש לרמוס אותם מזמין אי-ציות אזרחי.
החלק השני של הספרון לוקח את הדיון לכיוון אחר ומקורי. כאן שגיא דן בזכותו של השלטון לנסות לעצב את המרחב הציבורי בהתאם לתפיסה אחת, מסויימת, של זהות, במקרה זה זהות יהודית. עמדתו של שגיא היא שלמדינה אין זכות לקבוע את זהותם היהודית של היהודים במדינת ישראל – כלומר לא את עובדת יהדותם, שהיא נתונה, אלא את זהותם היהודית המסויימת.
בהמשך לחלק הראשון של הטקסט, שגיא קובע כי היהודים קודמים למדינה, ולא להפך. אי לכך, ניסיון לעיצובם אינה לגיטימי, ומצדיק אי-ציות אזרחי. שגיא בונה על ג'ון רולס ונורברטו בוביו כדי לקבוע כי
"בסיס הדמוקרטיה הוא הפלורליזם החברתי. משטר פוליטי השולל את הפלורליזם הסביר והפרגמטי ותחת זאת מחויב לאידאלים ולטוב אחיד, מאבד את הלגיטימיות שלו."
שגיא כותב על "שלילת הזהות" של האזרח. הוא מבחין בין היות אדם יהודי ובן העם היהודי לבין אופי וסוג היהדות המסויימת שהוא חולק בה. אין עובדת היותי יהודי זהה לעובדת היותי יהודי דתי, אתאיסט, חילוני, שמרן, רפורמי, חרדי, מסורתי, פרוגרסיבי וכו'. כפי שהזכויות קדמו לשלטון, העם היהודי קדם למדינת ישראל, ואין למדינה זכות לעצב את העם היהודי בדמותו או ברצונו של רוב מזדמן שמכונן את השלטון ברגע מסויים.
הניסיון לעשות זאת הוא ערעור עצם הלגיטימיות של המדינה. על פי שגיא
"מדינת ישראל נוטלת לעצמה, בצורה גוברת והולכת ,פֶררוגטיבה בלתי־לגיטימית לקביעת זהותה של המדינה ולפיכך של אזרחיה, ובכך מערערת את הצידוק והלגיטימיות לקיומה. במצב זה אי־ציות אזרחי מוצדק בגין ההגנה על היסודות המכוננים את מדינת ישראל כמדינה יהודית, שאמורה הייתה להיות ביתם של יהודים, שלהם זהויות יהודיות שונות. עקרון יסוד הוא שיש הצדקה לאי־ציות אזרחי־יהודי אם המדינה כשלה, בכך שנטלה לעצמה זכות לקביעת מהותנית בדבר זהות יהודית."
הקביעה כאן היא קשה מאוד. שגיא בעצם טוען שהתערבות שלטונית בזהות האזרחים אינה לגיטימית ומערערת את הלגיטימיות של השלטון, עד כדי הכשרת אי-ציות אזרחי כלפיו.
עכשיו, מיסודות הסדר הליברלי הוא הימנעותה של המדינה מקביעת "החיים הראויים" עבור אזרחיה, אלא השארת ההכרעה הערכית והזהותית הזאת לכל אזרח. במילים אחרות, המדינה הליברלית – בשונה מהפשיסטית, הבולשביקית, וכו' – לא תקבע בשביל אזרחיה לאן לשאוף ואיך לחיות, מהם "החיים הראויים".
האם האידיאל העליון הוא להיות בחורי ישיבה? כוכבנים בערוץ הילדים? אנשי עסקים מצליחים? מדענים שמחפשים את התרופה לסרטן? פעילים חברתיים הנאבקים למען שוויון? רומנטיקנים הרודפים אחרי אהבה? גנרלים המגנים על הארץ? וכו'. במדינה ליברלית תפיסות שונות של החיים הראויים נותרות ברשותם של האזרחים.
מאידך, זה לא אומר שהמדינה לא יכולה בכלל להשפיע על זהות אזרחיה, למשל מתוך שיקולים קהילתניים שיכולים לקבל הכשר ליברלי. במדינת ישראל יש צביון יהודי שמתוחזק בין השאר על ידי המדינה, מקביעת השפה העברית כשפה רשמית, דרך לימוד ההיסטוריה היהודית בבתי הספר הציבוריים, מימון מוסדות יהודיים ועד קביעת חגי ישראל כחגים רשמיים. דהיינו יש "כיוון כללי" שאליו מכוונת המדינה, וכל עוד הוא מתחשב במיעוטים שונים ובצרכיהם, זה בסדר גמור. זו מדינת הלאום של העם היהודי ויש לה אינטרס לשמר את התרבות היהודית ולייצר בנים ובנות לעם היהודי.
כלומר יש צורך בהסבר היכן נחצה הגבול בין טיפוח היהדות המשותפת לכולנו, שהוא אינטרס של החברה ויכול גם להיות לגיטימי במרחב הליברלי, לבין קביעת זהות חריפה יותר, התערבות בזהות היהודית שממילא חורגת מתפיסה ליברלית יסודית, שאינה לגיטימית ומצדיקה מבחינת שגיא אי-ציות אזרחי ויהודי. דומני שהסבר כזה חסר מהספרון.
האם מדינת ישראל מתערבת בזהותם היהודית של אזרחיה באופן שעובר את גבול הלגיטימי? אני חושב שזאת שאלה שאולי צריך להקדיש לה ספרון בפני עצמה, אבל תשובה קצרה לדעתי היא לא.
ודאי שמדינת ישראל מנהיגה כפייה דתית בלתי לגיטימית על אזרחיה, כפייה דתית שאני עצמי מנהיג כלפי אי-ציות אזרחי, בעיקר על ידי נישואים מחוץ לרבנות ועריכת חופות מחוץ לרבנות. אבל האם חוסר האפשרות החוקית להתחתן מחוץ לרבנות הראשית, בתוספת איסורי תחב"צ ומסחר בשבת, הגבלות כשרות שונות, אפליה דתית כלפי להט"ב, מימון הרבנות הראשית על מוסדותיה וכו' מהווה התערבות בלתי-לגיטימית בזהות האזרחים?
אני לא חושב כך. יש בישראל עדין חופש דת ומצפון נרחב, ויש מקום גם לצורות שונות ומגוונות של זהות יהודית. הייתי רוצה שיישבר המונופול הממלכתי של הפרשנות האורתודוקסית ליהדות, אבל אני לא חושב שהוא במצב הנוכחי מהווה התערבות חריפה מספיק בחייו של כל פרט על מנת שייחשב כניסיון לא לגיטימי לעיצוב זהותו או זהותה.
אמנם, הקמת "רשות לזהות יהודית", מימונה במאות אלפי שקלים, ובוודאי הפקדתה בידי פונדמנטליסט דתי החסר כל תפיסה ליברלית והומניסטית ושליחתו אל תוך בתי הספר הממלכתיים היא צעד ממשי בכיוון של עיצוב זהות לא לגיטימי. אבל נותר עדיין לראות מה בדיוק תעשה אותה רשות בפועל.
הספרון של שגיא מעניין, מעמיק, ומגיע כמובן בדיוק כדי לענות על צורך ציבורי אמיתי. כמו הספרונים האחרים שצויינו לעיל הוא מהווה תגובה ראויה של אקדמאים שבעת כזאת עושים מאמץ ממוקד ופונים אל הציבור הרחב במטרה להעשיר את השיח הציבורי. כן ירבו שכאלה.
פגשתי את הרב ד"ר שרון שלום לפני כמה ימים. הוא הגיע לברקלי כדי לתת הרצאה במכון למשפט עברי ולימודי ישראל באוניברסיטה (בו אני מרצה אורח), והשתתפתי בארוחת ערב לכבודו. שלום דיבר בצורה מרתקת מבחינות רבות, אבל הדבר שעניין אותי במיוחד קשור לאמירה שלנו מלפני כמה זמן.
לאחרונה יצא הספר '
מבול של ספרים על חילוניות הגיע אלינו עם בוא האביב, ואני מתכוון לכתוב על שניים מהם בקרוב בבלוג. 'חזרה בלי תשובה' של מיכה גודמן (הוצאת דביר) אינו בדיוק חלק מהמבול – הוא לא ספר חילוני, יותר דתל"שי. אבל הוא בהחלט ראוי להתייחסות, והנה היא לפניכם.
אולי נתחיל כך: מעולם לא קראתי דו"ח שקבע באופן מפורש כל כך שהתנועות הלא-אורתודוקסיות בישראל הפכו לנוכחות רצינית, גדלה והולכת, במרחב הציבורי הישראלי. וקראתי כבר כמה דו"חות על הנושא בחיי. וזה עוד דו"ח שנכתב על ידי מכון שאינו רק לא מקורב לתנועות, אלא שבעבר הואשם על ידיהן בהתעלמות ויצוג חסר במחקריו.
מינים 