יקיריי,
רובכם מכירים אותי, ואפילו בצורה אישית ביותר. חלק מכם נכח בהרצאותי, ורבים אחרים נחשפו פה ושם לדמותי נטולת העכבות והזרה, אשר משתטה ומרצינה חליפות ותמיד בניגוד למבוקש מהאירוע.
עקב היותי אם לשני ילדי המדהימים, ועקב היכרותי הזהירה, אך הנבנית לאטה, עם עולם האמת הנושך והבועט, נטלתי לעצמי חירות וקולמוס, בסדר עולה ובהשאלה, וברצוני לבקש מכם כי תכבדו אותי בעפעוף עיניים ובהכרת הלב, כשתקראו את הסיפור הקצר הזה עד תומו.
וכפי שאתם יודעים, זה בוודאי לא הולך להיות משעמם אף לרגע, על אף ששמחה ולצון לא יכבדו בנוכחותם, לצערי, את מצוקתו המייסרת של אימייל זה.
כמהגרת, אשר עברה מעולם לעולם בשנתיים וחצי האחרונות, אני מרשה לעצמי להציג בפניכם את אסתי, אשר הכינוי המדוייק יותר שיהלום אותה איננו מהגרת, כי אם פליטת מלחמה.
כדי להבין באיזו דמות מדובר עלי לציין כמה עניינים הנוגעים לילדותה המוקדמת, אשר כמובן לכולם השפעה ישירה ועקיפה על דרך החתחתים הזו, שמתיימרת להקרא חייה.
אסתי נולדה לאחת מן הקהילות החרדיות היותר אדוקות והיותר קיצוניות אשר קיימות כיום בארץ ובעולם. היא ילדת סנדוויץ בתוך שלל אחים ואחיות, הוריה אנשים אדוקים ביותר, אשר לא רק הלכה יהודית לנג עיניהם, כי אם גם נרצעות חברתית מרצון , והקדשת כל זמנם למערכת חברתית הזוייה ואינטנסיבית של חוקים וכללים שלא ידעום אבותינו.
עד גיל מאוחר מאד אסתי לא יצאה מגבולות השכונה הקהילתית אשר בה התגוררה, אי לכך לא שזפו עיניה כמעט את כל המתרחש מעבר לחומות. כפי שברור לכולם, המציאות בה גדלה אסתי לא הביאה את הוריה, וניתן אף לציין שאולי לא באשמתם, להכרה ולרגשות המוכרים לכולנו בגידול ילדים. אסתי התבגרה בבית שבו טופחה נוקשות רבה, מגע בין ההורים לילדים בקושי היה קיים, ובעיות אמיתיות לא הגיעו לידי טיפול, היות והרוח שנישבה בבית איימה תמיד לכלות את זעמה בילדי המשפחה בעיקר אם לא עמדו בכללים הנוקשים, אם בכללי הקהילה, ואם בכללי אלוה. רגשותיהם וליבם היו החלק הפעוט יותר בתהליך כולו.
כשהייתה אסתי בת 10 התמוטט עליה כל עולמה בפתע, כאשר היא נחשפה בצורה הדרגתית, וקיים חשש שאולי לא מספיק מודעת מצד הגורם האלים, להתעללות מינית מצד מנהלת בית הספר שבו למדה, שהיה בית ספר לבנות בלבד. קריאותיה לעזרה ופניותיה להורים נתקלו כמובן בחוסר אמון ובכעס גדולים, ושנים לא רבות לאחר מכן נמצאה לה ידידה/ מטפלת אשר עזרה לה להתלונן נגד המתעללת, כאשר זו הכחישה את כל האמור והתיק נסגר עקב לחץ קהילתי פנימי.
למרות חייה הקשים וחוסר הקבלה המחלט של כל דבר שמגלם אותה, מצד הסביבה, פיתחה אסתי בחשאי נפש עשירה מאד, ולעפעמים העזה להציץ, להתבונן, לרצות ולהבין דברים שונים בתוך עצמה, כאשר היא מסתירה את האמת מסביבתה פן יבולע לה. אחד מחטאיה לצורך הבנת הדקויות, היה כאשר היא העזה להכניס הביתה ספרים, שאמנם היו ספרים חרדיים מאד שבכל דף ודף בהם ניכרת יד השם, אבל, רחמנא לצלן, הם היו כתובים בשפת העברית המאוסה ולא באידיש. אסתי קבלה ענשים חמורים מאד עקב התבוננותה בחומר קלוקל זה. בשלב מסויים של התבגרותה התחילה אסתי לחלום על מציאות אחרת, ובקשה לעצמה בתוך תוכה חיים חדשים ואחרים, אך דא עקא שפנטזיות אלו התרחקו ממנה מאד כי אז נכנסה לתקופת השידוכים, ותוך זמן לא רב מצאה את עצמה עומדת מתחת לחופה עם בחור שחור ומנוכר שיהיה לה לבעל, לבעל אשר היא לא רצתה בו, ואף איימה שתברח מהבית לפני החתונה, כי איננה רוצה להנשא כלל. בתקופה זו היו הוריה מאד לחוצים, וכדי להביאה בשלום לחופה ולהנצל מבושה המונית, הביאו ההורים לביתה אחות מוסמכת אשר הזריקה לה זריקות טשטוש, וכך היא התחילה את חייה החדשים כאשה וכרעיה.
חיי הנישואים של אסתי רק כבלו אותה יותר, וכל חריגה שלה מן הכללים הנוקשים של חיי הקהילה והזוגיות המקובלים הובילה את בן זוגה, הוריה ורבנים שונים לעמוד בתוקף על חינוכה, כאשר האחראי בפועל היה כמובן בעלה. לאחר שנולדה לה בתה, היא החליטה, תוך תהליך ארוך של חשיבה ומודעות, לצאת לעולם החפשי ובו להכיר את עצמה באמת ולבחור לראשונה את דרך חייה.
העצוב בכל הסיפור הזה הוא העובדה שהקהילה ממנה נסתה אסתי לברוח, היא מקום כה כאוטי וכה מסוכן, כך שהסיכויים שלה להצליח ולשרוד ולהנצל מהם הנם קלושים עד קלושים ביותר.
אסתי, שהיתה אשה עובדת, שכרה לעצמה עו"ד, ופתחה בהליך גירושים בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. משפחתה ובעלה לא סלחו על הצעד הזה, והקהילה, אשר לה תקציבים ואפשרויות בלתי מוגבלות, הצליחו להציק לה על כל צעד ושעל, מעבר למעקבים של חוקרים פרטיים, איומים והפחדות, ומשחק משפטי מכוער, הם הצליחו להטות אף את העירייה בירושלים, המורכבת רובה מחרדים, לטובתם, והמצב הגיע לכך שאף בית המשפט פוחד מהם, לשכת הרווחה אינה מוכנה לטפל בה גם כאם חד הורית חסרת משפחה, מה שהפכה להיות לאחר גירושיה, הפסיכולוג המוכר לקהילה, זה שמונה מטעם בית המשפט לבדוק את מסוגלתוה ההורית, טוען כל הזמן, בניגוד למציאות, כי אסתי איננה אמא כשירה, ואף בעדותו האחרונה לבית המשפט הזכיר את העובדה שבשיחותיו אתה הוא הבין כי היא "גדלה במשפחה מתעללת", אך מצד שני סיים במפתיע ואמר כי לדעתו על אסתי להחזיר את הילדה ולתת להוריה לגדל אותה!!!!!!!!!!!!
אחת הפסיקות התמוהות ביותר במשפט זה, שדרכה ניתן להבין עד כמה חזק הלחץ ועד כמה בלתי הגיונית היא ההתנהלות, היתה העובדה , שכאשר רצתה אסתי להעביר את ביתה מחינוך מאד מאד קיצוני שבו מדברים רק באידיש, לבית ספר חרדי רגיל, בית יעקב, בעברית, לא הסכים השופט לדבר זה, והשאיר את הילדה במוסדות האיומים שבהם התעללו באמה, כאשר האבסורד פה זועק לשמיים, היות ובמוסדות אלו בדיוק , שונאים, מתעבים, מקללים ומוקיעים את דגל ישראל, הדגל שתולה מעל ראשו של השופט עצמו כאשר הוא נשבע אמונים למעמדו. חברה קיצונית זו ששורפת פחים, איננה מכירה במדינה, איננה משתתפת בבחירות ככל החרדים, ואשר הקיצוניים ביתר שבה אף מצלטמים בשמחה עם אחמדיניג'אד, זכתה דרך קשרים וכסף בשופט, שופט ממדינת ישראל המאוסה עליהם, אשר משאיר ילדה קטנה שאמה מנסה להציל אותה מקיצוניות זו, במוסדות הלימוד שלהם.
לקראת שנת הלימודים הנוכחית החליטה אסתי לעקור למרכז, ושם להכניס את הילדה למוסד חינוכי דתי לאומי תורני, רחוק מהקהילה המאיימת והמושחתת, ורחוק מהוריה שמיררו לילדה את החיים והטילו רפש באמה ברמה כה גבוהה, שכאשר היא היתה חוזרת הביתה, היא היתה מתרחקת מאמה, וצועקת: אני שונאת אותך. הבטיחו לי שאלך לגור עם אבא. אתה אמא רעה, ועוד.
עד כאן יכל כל סיפור כזה להיות דמגוגי וחד צדדי, ולכן, כל מי ששמע אותי מדברת על הבדלי התרבויות, ותמיד מכבדת, לא מאשימה, ואף מנסה להסביר בנועם למה היה על הורי, עצמי ובשרי, לזרוק אותי מהבית כחלק מהתנהלותה התרבותית של חברה שונה, יודע ומכיר כי אינני כועסת על עברי האישי, ומכבדת כל אדם באשר הוא, אבל, את אסתי אני מכירה היטב למן הצעד הראשון שעשתה כדי להמלט מחייה הקודמים, וכאן, יכולה אני לחתום ואף לומר בפה מלא, שאפילו אני, כחרדית מאד אשר גדלתי בהארד קור החרדי חסידי, והקיצוני מאד המוכר לכולם כקהילת גור תובב"א, אפילו אני לא האמנתי שיש אנשים שחיים כמו אסתי, אני שכמעט כל טירוף והזייה שהיו מנת חלקי בילדות היו נראים לי פעם הגיוניים וכיום כבר לא, אינני מצליחה להאמין שדבר כזה קורה היום.
אינני פסיכולוגית ואף לא רופאת נפש, אפילו לא מבינה בנפש האדם ברמה כזו שאוכל לחתום ולומר מי צודק ומי לא בסיפור זה. רק מתוך היכרותי עם העולם האיום ההוא, ומתוך היכרותי האישית את אסתי, שהנה אמא מסורה למופת, לרב אפילו יותר מדי, מגוננת ואוהבת את בתה עד כלות, ולפעמים גורמת לי להרגיש כאמא אינסטנט עגומה למולה, יכולה אני לומר שעל פי התבוננותי האישית, וכאדם אשר מינימום של הגיון מנהל אותו, מדובר כאן בסיפור התעללות רשמי לשמו, ובאם הילדה תעבור משמורת זה לא בגלל בעיה שיש באמה, אלא בגלל כספם ומעמדם,ובעיקר שנאתם של בני קהילתה אל אותה אם.
לדוגמה, כשהיינו אצלה בביקור בשבת, היא הכינה במכשיר מיוחד גלידה ,ביחד עם ילדי ובתה. בחדר הילדים לא היה חסר שום דבר, הילדה היא קשה מאד ובעייתית , ומאד מאד מבולבלת בגלל כל מה שעובר עליה, והיא מתייחסת אליה בצורה מאד אמהית, ומשקיעה בה המון. לעיתים אני כבר חשתי צורך להנחית לילדה על הטוסיק כאפה המכונה זאפטה בלע"ז, והאסורה כיום עפ"י חוק, אך אמה המסורה ידעה לחשוק שיניים , כשהיא יודעת שכל מה שהיא לא תעשה עכשיו, ולא משנה אף בכמה צבעים תצא הגלידה האהובה על הילדה, מחר יבואו הוריה, או אביה של הילדה, ויגרמו לה לשנוא אותה שוב ושוב. והיא ממשיכה להתנהל בעקשנות, וכאוגר המתאמץ לסובב את הגלגל, היא יודעת שאולי אין תכלה ולא תוצאה לכל המאמצים שלה, ולכל מה שהשקיעה עד היום.
ושוב, ברצוני לספר למי שכן מכיר אותי באופן אישי, שאסתי היא ההפך הגמור ממני, שקולה, מתחשבת, עדיין בלתי רהוטה היות ולא למדה את השפה העברית על בורייה, היא עוד מתקשה בקריאת ספרים בעלי משלב לשוני גבוה יחסית בעברית, ועד לפני כמה חדשים עדיין לא ידעה כיצד להשתמש במחשב. היא עדינת מראה מאד, נעימה וכנועה, קולה רך ואבוד, כי עמוק בפנים היא יודעת, וכולנו יודעים שאם לא יקרה איזשהו נס אמיתי , היא לא תצליח לעולם לעזוב את הגלגל שבכלובה.
לפני כשבוע תבעו אותה בבית המשפט, לאחר שעברה למרכז, הכריח אותה כבוד השופט לחזור בחזרה ולהתגורר בירושלים, וכן להכניס בחזרה את ביתה לבית הספר הקיצוני האדוק שממנו היא מנסה להציל אותה. הפסיכולוג המונע על ידי קהילתה אמר כי אין לה מסוגלות הורית, וההבדל בינה ובין אמא שלה בבית איננו משמעותי בכלל, פשוט אצלה הילדה רואה סרטים ומחשב, וזה הפלוס היחיד שיש בה. (!!!) עד עתה הילדה כמובןם לא מבקרת בשום בית ספר, לצערי, והפעם אני חורגת מאד מאד ממנהגי , כשאני כותבת את המייל הזה, אני פשוט יודעת שאין לה שום סיכוי לשרוד, או להשאר המשמורנית על ילדתה.
אסתי חייבת כרגע עורך דין מאד מאד רציני, אשר יוכל להשיג צו עיכוב ביצוע על פסק הדין הנפשע, ולסיים את התהליך בצורה מאוזנת ובלתי מתעללת, לרווחת שני הצדדים. היא חיבת עורך דין שלא ייתן לילדה לגדול אצל הוריה, הבית שממנו חלמה אסתי רב ילדותה לברוח ולא לחזור.
מי מכם, שמקושר, יודע, מכיר, מבוסס כלכלית, בעל אינטרס חברתי או אידיאל כלשהו, ובעל הגיון, המבין כי אם בארצנו מתנהלת כזו עוולה, אפשר לסגור את הבסטה ולהותיר את גופנו מאכל לדגי התיכון, מוזמן ליצור עמי קשר במייל זה. אני מתחייבת להעביר את הטיפול בעניין, הכספים, המידע, כל הפרטים ופרטי הדיונים בבית המשפט, לאיש גדול ממני ואחראי שיתנדב, או שאנדב לצורך העניין, והוא יוכל להיות מתואם מול הגורמים העוזרים בכבוד הראוי ובלי להפסיק כל שניה באמצע שיחות הטלפון ולזעוק: "היי מאמי אל תדרוך פה, שניה, סורי, אופס, רואה שהחלקת? טוב הילד שלי קיבל מכה אני חייבת לסיים , ביי"
תודה רבה וחג שמח ומעולה לכולם, ליושבים עם בני משפחתם בנועם כשקיבתם מעכלת פרוסות עוגה גדולות, לעובדים ולעמלים גם ביום חגנו, לעריריים, לגלמודים ולאנשי ההון והשלטון, וגם לאמהות בודדות שמסתובבות עם הילדים ברחובות הריקים כשמכל החלונות זוהר לו אור של משפחות רגילות בהחלט, ונוגה בעמימות על צמרות עצים קרחות, מחליק בעצב על זיעת החום הבלתי נלאה של המרכז, ומתפלל למרות הכל לא לשוב לבירה הקרירה, היא ירושלים, שבה מנשבת רוח אלוהית, אך ילדיה – ילדי השטן.
סליחה ותודה
שרהלה.
