האם לבן זוגו הלא-יהודי של עולה יהודי מתוקף חוק השבות תוענק אזרחות?

כלומר, לא לבת זוגו הלא-יהודיה, שזה מקובל מימים ימימה. ולא לבן זוגה הלא-יהודי של עולה יהודיה. אלא לבן זוגו הלא-יהודי של יהודי? מקרה כזה הגיע לאחרונה למשרד הפנים, והולך כנראה לנחות על שולחנו של בג"צ.

המדובר, על פי ידיעה ב-Forward, ביהושע גולדברג, שנשא את ביארדו אלוורז בקנדה לפני ארבע שנים. כבר אז הוא הודיע למשרד הפנים על כוונתו לעלות ארצה, דבר שאכן עשה בעשירי לחודש הזה. אולם ממשרד הפנים אין קול ואין עונה. יהושע החליט שאם עד ה-31 לחודש הוא לא יקבל תשובה, הוא יפנה לבג"צ.

על פי חוק השבות תינתן אזרחות לכל "בן זוג" של עולה, גם אם הוא או היא לא יהודיים, אולם לא מצויינת דרישה שבן הזוג יהיה ממין שונה מהאדם שעולה. זאת, בתוספת ההיסטוריה של הפסיקה בבג"צ בעניין הומוסקסואלים ובעניין חוקיות נישואין שבוצעו מחוץ למדינה, מובילים את פרופ' אייל גרוס מאונ' תל-אביב להעריך שבג"צ יתקשה מאוד שלא לדרוש מהמדינה להתייחס אל אלוורז ככל בן זוג אחר של עולה מתוקף חוק השבות.

כל הפרטים כאן.

על הומוסקסואליות באורתודוקסיה, ישראל היום

בישראל היום התפרסמה כתבת מגזין העוסקת בפגישה של אירגון כמוך עם הרבנים יעקב מדן, רפי פוירשטיין ומנחם בורשטיין, פגישה שהמתרחש בה יכול ללמד אותנו כמה דברים מעניינים על היתרונות והחסרונות של ההצמדות ללשון החוק.

הדבר המסעיר ביותר שמתגלה שם הוא שהרב מדן מאשר למעשה מגורים משותפים לזוג גברים:

"שאלו אותי וניסו ללחוץ אותי בעניין הזה כמה פעמים", עונה הרב מדן, "לא אענה, אין תשובה כוללת חד-משמעית, אין רשימת הלכות מסודרת. יש לנו הלכות ברורות בין איש לאשתו אבל אין לנו דבר מסודר בנושא גבר וגבר. אפשר לנצל את העניין הזה, יש גישה גמישה, אבל כל מקרה צריך להיבדק לגופו, צריך לבדוק מה רמת הסיכונים, מה הגיל ומה ההשפעות הפסיכולוגיות. לא כל מה שמתאים לאחד מתאים לאחר. צריך ללכת לרבנים שמבינים את המצוקה, יהיו סייגים ויש מקום להקל, ברמה מסוימת אולי אפשר לחיות חיים משותפים, לא אמרתי באיזו רמה. ההנחיה הכללית צריכה להיות הכרת המצוקה"

לעומתו הרב בורשטיין מחליט לפרוח בהזיות:

"באופן כללי מלכתחילה צריך לעשות השתדלות לטיפול כי הקדוש ברוך הוא ברא את העולם ככה, והיתה לי שיחה איתו לאחרונה ובה הוא אמר שהוא לא מתכוון לשנות את זה. 'נקבה וזכר ברא אותם', אבל יש אפשרות להקים משפחה משותפת, לקחת הומו ולסבית דתיים שרוצים לחיות כמשפחה דתית ולחתן ביניהם (הקהל מניד בראשו). שני אנשים שאין להם משיכה מינית יכולים לחיות יפה יחד. כשננסה עשרה זוגות שיהיו להם ילדים ונקבל חוות דעת מה דבר כזה יכול לעשות לילדים נוכל להרחיב על כך. זה מודל של חיים משותפים שיש אפשרות לבנות לה מסגרת הלכתית"

מה קורה כאן? בעוד מדן מבין שכולנו זקוקים לחיי רגש (ומין), נראה שהרב בורשטיין מעדיף את "המסגרת ההלכתית" על הצרכים הרגשים של בני האדם. זה כמובן לגיטימי כעמדה דתית, אולם היא בולטת בניתוקה מהמציאות המודרנית, בה הרגש והביטוי האינדבידואלי מועלים על נס. יש בה גם משום דחיקת המנודים והמצורעים למחנות משלהם, הומואים ולסביות בדירות משותפות, אותן בריות מקוללות שמשום מה נבראו בניגוד לאיך שאלוהים ברא את העולם (והרב בורשטיין יודע איך אלוהים ברא את העולם – וזה לא כפי שהוא נראה לעיני הבשר שלנו). פתטי. מעניין אם כבוד הרב היה גוזר על בנו שלו, אם במקרה היה הומו, להסתפק ב"זוגיות" מסודרת מראש, ללא משיכה מינית. אפשר גם לשאול את הרב מוטי אלון עד כמה זה מצליח.

אבל הרבנים האחרים פחות מנותקים מהמציאות ממנו:

"אפשר לחיות עם גבר?", הוא מתעקש ומחזיר את הרבנים להתפתל. "מה זה 'לחיות עם גבר?'", שואל הרב פוירשטיין, "זה גם משהו שדורש הרחבה. אני רואה פתרונות מסוימים, ודאי שלא כשעושים את המעשה האסור, אבל אולי אפשר למצוא טווח פעולה"

כלומר כן זוגיות, כן חיי רגש, אפילו חיי מין, רק ללא משכב זכר ממש. זה כנראה המקסימום שהאורתודוקסיה מסוגלת, וזה לא מעט: בצורה אירונית יש כאן הצמדות למילוליות החוק, מעין פונדמנטליזם נקודתי, שנותן מרחב לעשות כל מה שהתורה לא אמרה במפורש שהוא אסור (וברור שאף אחד לפני 3000 שנה לא חשב על חיי זוגיות של שני גברים – כלומר, אף אחד מחוץ לאתונה).

הרבנים פוירשטיין ומדן, אם כן, נמצאים מבחינה רגשית ותודעתית במודרנה. הם לא רואים בזוגיות רגשית, רומנטית, בין גברים דבר רע, ומכיוון שהתורה לא אסרה על זה במפורש (רק, אני בטוח, כי היא לא העלתה את זה בדעתה), הם שמחים לאשר. מאידך מבחינת היחס שלהם להלכה הם רחוקים מהעולם המודרני. עבורם היא התגלות חד משמעית, מיתית. במקרה הזה הם שמחים לנצל מעין לקונה בחוק המקראי ולהיצמד ללשון החוק ולא לרוח החוק. במקרים אחרים, אני בטוח, הם לא יהססו לגייס את "רוח ההלכה" כדי לאסור את מה שלא מוצא חן בעיניהם (נאמר, מסיבות פרועות, או איפור כבד).

ההתמודדות של האורתודוקסיה עם ההומוסקסואליות, כמו גם עם הפמיניזם, היא אתגר גדול, משום שלכל בר דעת ברור היום שמדובר במציאות חיה, שלא הולכת להיעלם, מציאות שבסופו של דבר מעוררת בגדולי הרבנים, עם כל הפחד וההסתייגות, גם הזדהות. אפשר, כאמור, ללמוד הרבה על המצב התודעתי של הרב מתוך פסיקותיו בעניין. וההתמודדות הזאת פורצת היום במלוא עוזה והיקפה. אם נציין שוב את הרב אלון, הרי שלדעתי חשיפת מעשיו היתה קו פרשת מים בכל הנוגע ליחסי האורתודוקסיה והנושא. נשים לב, למשל, שבניגוד אליו הרבנים האלה רחוקים מלהשוות הומוסקסואליות למשכב בהמה. העניין הזה נמחק מהשיח הסרוג, ובמידה מסויימת כך הערכתי שיקרה כשהפרשה ההיא התפוצצה (וראו גם כאן).

הרב שמולי בוטח במאמר חשוב על הומוסקסואליות

אחד הרבנים המוכרים ביותר בארה"ב, Shmuley Boteach, פרסם לפני חודש מאמר חשוב על הומוסקסואליות, שהגעתי אליו במקרה רק עכשיו. לבד מהדברים הרגילים על כך שגם להומואים מגיעה אהבה ולא טוב היות האדם לבדו, ולבד מההזכרה שאמנם המקרא מכנה משכב זכר "תועבה" – אבל שהוא מכנה גם עוד כל מני דברים כך, ביניהם אכילת לא-כשר, זביחת עולות בעלות מום, ואפילו קנאה, בוטח מציין בצורה משמעותית שיחסים הומוסקסואליים אינם בכלל מעשה בלתי מוסרי. שזה עניין דתי ותו לא. הנה ראשית הפסקה על עניין ה"תועבה":

Some people of faith insist that homosexuality is gravely sinful because the Bible calls it an "abomination." But that word appears approximately 122 times in the Bible. Eating nonkosher food is an "abomination" (Deuteronomy 14:3). A woman returning to her first husband after being married in the interim is an "abomination" (Deuteronomy 24:4). Bringing a blemished sacrifice on God's altar is an abomination (Deuteronomy 17:1). Proverbs goes so far as to label envy, lying and gossip "an abomination to [the Lord]" (3:32, 16:22)

והנה הפסקה החשובה יותר על המעמד המוסרי של ההומוסקסואליות:

Homosexuality is a religious, not a moral, sin. A moral sin involves injury to an innocent party. Who is harmed when two unattached, consenting adults are in a relationship? Homosexuality is akin to the prohibition against lighting fire on the Sabbath or eating bread during Passover; there is nothing immoral about it, but it violates the divine will.

כלומר לא מדובר בעניין מוסרי, שהרי מה לא מוסרי בשני אנשים שאוהבים אחד את השני ולא מזיקים לאף אחד? יחסים הומוסקסואלים אסורים, אומר בוטח, כפי שהדלקת אש בשבת אסורה, כפי שאכילת חמץ בפסח אסורה. אין בזה שום דבר לא-מוסרי.

זו אבחנה חשובה, ובכוחה להוציא את העוקץ, את השנאה, מהיחס ההומופובי של הדת כלפי העניין. שכן אף אחד לא שונא או מזדעזע מאוכלי חמץ בפסח, למרות שיש כאלה שגורסים שהאל אוסר על כך.

הגעתי אל בוטח כי מישהו שלח אלי בכלל את הפוסט הזה, של הרב איזשהו רב יהודה לוין, שיוצא בבוטות נגד בוטח ומכנה אותו "מפלצת", והכל בוידאו די מבדר:

פילפולי הלכה על אוננות והומוסקסואליות

ידידי רבי אוהד אזרחי הפנה את תשומת לבי לבלוג מעניין של ידען גדול בדרכי ההלכה, ובעיקר לפוסט הזה בו הוא מביא תירוצים להתרה מסויימת של אוננות ואף של יחסים הומוסקסואלים. לגבי העניין האחרון מסביר בעל הבלוג ש

לגבי איסור משכב זכור שכתבה תורה, האיסור לא מדבר על נטייה הומוסקסואלית, אלא נאמר ככל מצוות התורה כלפי מי שטבעו כרוב בני אדם. רוב בני אדם המשיכה הטבעית אצלם היא לנשים, ומתוכם יש מי שרוצה להגדיל את תאוותו והנאתו ובוחר לספק את יצרו גם בדרכים שאינן כדרכו. ויש בזה גנאי וכיעור שיש בזה משום העמקה בתאווה שיוצא מגדר טבעו כדי לספק את היצר יותר בדרכים משונות וזרות.

מי שאצלו המשיכה הטבעית היא לבני מינו אין בזה משום העמקה בתאווה יותר מכל שאר אדם, וכלפיו לא שייך כלל הלשון תועבה ושאר גנאי שנאמרו על זה בפסוק. שום דבר שהוא אנושי לא יתכן שיהיה תועבה ומכוער. שום דבר שהוא בטבע אינו יכול להיות תועבה. שום אדם כאדם בעצמותו אינו יכול להיות תועבה כלל חלילה. התועבה שנאמרה בפסוק בלי ספק נאמרה רק על המעשה ולא על האדם, והמעשה הנתעב הוא רק אצל מי שאין טבעו בכך שהולך כנגד אנושיותו וטבעו כדי למצוא סיפוק זר ליצרו.

ועוד ועוד, וראו גם התגובות המעניינות שם. גישתו, כפי שניכר מהמשפטים שהדגשתי, היא של דיאלוג בין העולם להלכה, בין האדם לאלוהים, ולא של כפייה חיצונית של החוק בניסיון "ליישר" את הטבע הסורר. וזה יפה וחכם, וזו דרכה של תורה. הוא אגב לא בא רק להקל, ולמשל כאן הוא לא מתיר "פילגש", כלומר מה שהיום נקרא "חברה", דהיינו זוגיות ללא קידושין.

אמונה אלון שוכחת מהר, ובהתאם לנסיבות

בסופ"ש הזה פורסם ב"7 ימים" ראיון של אמירה לם עם אמונה אלון. בראיון יוצאת אלון כנגד האשמתו של הרב מוטי אלון ביחסי מין הומוסקסואלים על ידי פורום תקנה, ולמעשה מאשימה בצורה חמורה את חברי הפורום:

שתיים-שלוש דמויות אינטרסנטיות שאני יודעת מי הן, אבל לא אנקוב בשמותיהן, העלילו עלילה ושיכנעו את יתר חברי הפורום שהרב מוטי מסוכן.

למה לא תאות ותנקוב הרבנית אלון בשמותיהם? הרי לדעתה הם "הוציאו להורג" (שם) את גיסה! זריקת האשמה שערורייתית כזאת בלי לעמוד מאחוריה היא חוצפה. אבל זו לא כל החוצפה. אומרת אלון:

אם את מתעקשת לדבר איתי על הנושא של הומוסקסואליות ברמה תיאורטית, אני יכולה לספר לך שפירסמתי עוד לפני הפרשה הזו מאמר על כך שנחוצה גם במערכת החינוך פתיחות לנושא הזה והכרה בכל אדם על נטיותיו ועל שונותיו. כל ההומופוביה הזאת לא מקובלת עלי.

אני לא זוכר מאמר כזה. מה שאני כן זוכר הוא מאמר שפרסמה אלון שבועיים לפני התפוצצות פרשת אלון בטור שלה ב"ישראל היום" ובו היא דנה ביחס להומוסקסואליות במערכת החינוך. במאמר הזה, שנכתב אחרי הקשקוש בעניין השיר הגס של יונה וולך שלימדה מורה בתל-אביב, אלון דווקא יוצאת נגד לימוד שירים שמדברים על יחסים הומוסקסואליים, בטענה ששירים כאלה יכולים לעודד הומוסקסואליות.

אז טוב שהיום, אחרי שקרה מה שקרה ונחשף מה שנחשף, אלון מתנגדת להומופוביה. כנראה בכל זאת יצא משהו טוב מכל הפרשה הזאת.