הערות קצרות על דתות
ביום ה' בשבוע הבא יתקיים ערב עיון על ספרו החדש של הרב עמית קולא. ישתתפו בו הרבנים יובל שרלו ויהודה ברנדס, ד"ר משה מאיר ואנוכי. הספר עוסק בקשיים של האמונה אל מול פני החשיבה הרציונלית-מודרנית וממצאי המחקר המדעי, ומציע זווית הגותית מקורית להתמודדות עם השאלות שהמפגש הזה מעלה. אני מביא כאן את הכתוב בצד האחורי של הספר, ואת ההזמנה לערב העיון, הפתוח לקהל הרחב:
כלומר, לא לבת זוגו הלא-יהודיה, שזה מקובל מימים ימימה. ולא לבן זוגה הלא-יהודי של עולה יהודיה. אלא לבן זוגו הלא-יהודי של יהודי? מקרה כזה הגיע לאחרונה למשרד הפנים, והולך כנראה לנחות על שולחנו של בג"צ.
המדובר, על פי ידיעה ב-Forward, ביהושע גולדברג, שנשא את ביארדו אלוורז בקנדה לפני ארבע שנים. כבר אז הוא הודיע למשרד הפנים על כוונתו לעלות ארצה, דבר שאכן עשה בעשירי לחודש הזה. אולם ממשרד הפנים אין קול ואין עונה. יהושע החליט שאם עד ה-31 לחודש הוא לא יקבל תשובה, הוא יפנה לבג"צ.
על פי חוק השבות תינתן אזרחות לכל "בן זוג" של עולה, גם אם הוא או היא לא יהודיים, אולם לא מצויינת דרישה שבן הזוג יהיה ממין שונה מהאדם שעולה. זאת, בתוספת ההיסטוריה של הפסיקה בבג"צ בעניין הומוסקסואלים ובעניין חוקיות נישואין שבוצעו מחוץ למדינה, מובילים את פרופ' אייל גרוס מאונ' תל-אביב להעריך שבג"צ יתקשה מאוד שלא לדרוש מהמדינה להתייחס אל אלוורז ככל בן זוג אחר של עולה מתוקף חוק השבות.
כל הפרטים כאן.
קראו נא את הפסקה הבאה:
מכותרת הרשימה הזאת אתם ודאי מנחשים שלא מדובר בהוראות למיסה של היהודים המשיחיים, אלא בפסקה חסידית-חב"דית בת ימינו. הנה כל הקטע:
מדובר בפרסום של עלון החסידות, מיום שישי שלפני שבועיים. הדמיון למיסה הנוצרית הוא כמובן עצום. את תשומת לבי לפרסום הזה הפנה קורא הבלוג הנאמן יהונתן ישורון. אני העברתי את החומר למורי ורבי פרופ' דוד אסף, שפרסם אותו, וגם הביא את תגובותיהם של שניים: ר' יהושע מונדשיין, ופרופ' ישראל יובל. הנה דבריו:
הפניתי את השאלה לחסיד חב"ד, ר' יהושע מונדשיין, שענה לי כך:
היכן מצאת בנצרות שאדם יאפה לחם בביתו ויקנה יין בחנות והם יהיו קודש ללא תיווכה של הכנסיה?
זה לא שייך לבעל שם טוב בכלל. הרעיון קיים באכילת הקרבנות, וע"פ הקבלה והחסידות גם באכילת החולין על טהרת הקודש, ובמצה בפרט שנקראת בזוהר מיכלא דמהימנותא ומיכלא דאסוותא. ואכמ"ל.
וגם שאלתי לדעתו של פרופ' ישראל יובל, שעסק בטקסים אלה בספרו 'שני גויים בבטנך' (עם עובד, תש"ס), והוא ענה לי כך:
הוויכוח הזה מוכיח, שלא קראתם את הספר שלי, במיוחד את עמ' 258-249 (האפיקומן)… בעיקרו של דבר אני מסכים עם יהושע מונדשיין. הרעיון שהמצה הנאכלת בליל הסדר מסמלת את הגאולה הוא עתיק ביותר, ויסודו בעצם הבנת הפסח כחג הגאולה, בבחינת "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". הייתי אומר שהוא עומד כבר ביסוד הפרשנות שנתן ישוע לאכילת המצה שלו בסעודה האחרונה. ביטוי ממצה יותר ומאוחר יותר לרעיון הזה הוא האפיקומן, "הצפון" כמו המשיח, המתגלה בסוף סעודת הסדר – כמו המשיח שכבר נולד בחורבן, הנסתר עם העניים בשערי רומא והעתיד להתגלות בעתיד. אכילתו בסוף הסדר מסמלת את האמונה בביאתו. באקט האכילה יש בהחלט ביטוי של השתתפות – מה שהנצרות קוראת "קומוניון" – ב"סעודה משיחית". צודק אפוא יהושע מונדשיין שהרעיון הזה קודם בהרבה לחסידות, ולא חב"ד המציאוהו.
אבל אין להתעלם גם מן הדמיון בין הרעיון הזה וביצועיו הטקסיים לבין לחם הקודש הנוצרי, שבמקורו היה מצת ליל הסדר (לפי האוונגליונים הסינופטיים). צריך גם לזכור שבדורות הראשונים הלחם והיין שאכלו הנוצרים במיסה שלהם היו אף הם לחם ש"נאפה בבית" ויין ש"נקנה בחנות". רק הופעת הממסד הכנסייתי העלתה את הדרישה לריטואליזציה של הלחם והיין. אני מאמין שהדרישה ל"מצה שמורה" נובעת מתשוקה יהודית דומה. אכן, לנצרות יש כנסייה, לנו אין.
אבל עצם הטענה הנכונה של מונדשיין, שהרעיון החסידי והקבלי יסודו "באכילת הקרבנות" דווקא היא מצביעה על הקירבה לנצרות. הרי זו בדיוק הטענה של ישוע, הרואה בלחם – קורבן, את קורבנו שלו הבא לכפר על האנושות. המיסה היא קורבן של לחם, מנחה, הבאה להחליף את הקורבן מהחי.
כללו של דבר, ההתעמרות בחסידי חב"ד בנקודה זו מעידה על תפיסה "רציונלית" ולא מיתית של חג הפסח וסמליו. אגב, גם הטענה של דוד ברגר, שהאמונה במשיח שקם לתחייה היא נוצרית, בטעות יסודה, ואכמ"ל. חסידות חב"ד העלתה על פני השטח קולות עומק במסורת היהודית, והיא מרשה לעצמה לעשות כן מפני שהיא אינה חיה עוד את המתח העז עם הנצרות. היא מעיזה לומר בריש גלי דברים שבעבר נלחשו בחדרי חדרים.
את כל זה החזרתי ליהונתן ישורון, והוא כתב לי כך:
דבריו של הרב מונדשיין לא מחוורים לי. גם אם נתעלם לרגע מטענת פרופ' יובל, אין ספק שתיווך הכנסיה הוא ענין שולי לחלוטין בתהליך ההפיכה של אוכל לדבר ממשי אחר (בשרו ודמו של המשיח, למשל), וממילא הפיכת פעולת האכילה למשהו אחר לגמרי.
מלבד זאת, כל ימי גדלתי בין החכמים ומימי לא שמעתי רעיון דומה לזה בנוגע לקורבנות. יתכן לטעון שבשר הקורבן קדוש ומשפיע שפע רוחני כלשהו על האוכל אותו (גם את זה לא שמעתי, אבל זה נשמע לי כמו הסבר שיכול להאמר במקומות מסוימים), עדיין הרעיון שהובא במאמר הוא כמה צעדים גדולים קדימה. אין שום ספק שהעיקר בקרבנות (היינו ,החלק המכפר) הן הפעולות שנעשות בבית המקדש עם הבשר והדם(זריקתו על קיר המזבח, אם נהיה ספציפיים). האכילה, אם קיימת (שהרי ישנם קרבנות שכלל אינם נאכלים) היא מצוה נוספת שבשום פנים חוסר עשייתה לא תפריע לתהליך שהקרבן נועד אליו (ולכל ההסברים הידועים למעשה הקרבנות) – כפרה, וממילא האכילה איננה ולא יכולה להיות המטרה של התהליך.
כאן אנו עוסקים בסתם מצה שהכניסו לה (באופן שאין לו מקבילה בקרבנות) ענין ספציפי לחלוטין – "הארת משיח"(מה זה? ודייק, הארת משיח(פרסונה) ולא הארת גאולה(אידאה)) וכל ההכנסה נועדה למען "ספג את ההארה לתוך גופו", כמה גדול המרחק בין זה לקרבנות.
דברי פרופ' יובל, אם הבנתיו נכון, הם סנסציה של ממש, ותמיכתו בחב"ד כאן היא, לדעתי, שירות דב לחסידות. שהרי מה שנאמר כאן הוא שנכון שחב"ד מאוד דומים לנצרות, אבל בעצם גם היהדות ככה. אני ממתין בקוצר רוח לחסיד חב"ד הראשון שיקום ויאמר כדברים האלו…
מרתק אותי לקרוא את מקורותיו לטענות שהעלה כאן לגבי אכילת אפיקומן, גם את ההסברים האלו מימי לא שמעתי (מסתבר שאני לומד כאן המון דברים חדשים…)
כמו כן, אינני יודע מדוע" הטענה של דוד ברגר, שהאמונה במשיח שקם לתחייה היא נוצרית, בטעות יסודה ואכמ"ל". לי זה נשמע כמשהו נכון מאוד (למצער, ראה ברמב"ם בהלכות מלכים פרק י"א) ואם לדעתו לא, דווקא מאוד כדאי להאריך בעניין.
לדעתי בדבריו יש טעם רב. על העניין בפסקה האחרונה כתבתי לו ש"ייתכן ופרופ' יובל מתכוון שהיה רעיון כזה ביהדות לפני הנצרות. זה נכון, אבל זו באמת פיקנטריה אקדמית שלא משנה כלום לעניין הציבורי, כי אף אחד לא זוכר שהיה רעיון כזה, וברור שהנצרות לקחה אותו והיום הוא 'שלה'".
כך או כך, הדברים אכן מעוררים תמיהה גדולה. ודבריו של פרופ' יובל, על פיהם "חסידות חב"ד העלתה על פני השטח קולות עומק במסורת היהודית, והיא מרשה לעצמה לעשות כן מפני שהיא אינה חיה עוד את המתח העז עם הנצרות. היא מעיזה לומר בריש גלי דברים שבעבר נלחשו בחדרי חדרים", מעניינים מאוד, ואותי אף מעודדים. טוב שדברים שהוסתרו נחשפים, וטוב שהשפה המיתית עולה על פני השטח. לא רק מפני שכך האמת נחשפת, אלא גם מפני שכך נחשפים אוצרות שהיו חבויים.
כן כן, אוצרות, מפני שהחזרת המטען המיסטי-מאגי לסעודת הסדר, וליהדות בכלל, אינו רע כשלעצמו, ולעיתים אפילו טוב כשלעצמו, עם כל הסכנות הגלומות בו. מה שהבינה הנצרות לפני אלפיים שנה, ומה שהיא איבדה עם הרפורמציה, יכול עוד על ידי חב"ד לחזור ולהפוך לבעל טעם דתי וקיומי. כל זאת אם לא נזנח בשל כך לחלוטין את ההגיון הפשוט והשכל הישר. כן: אחוז בזה וגם מזה אל תניח ידך.
עבדכם הנאמן ידבר בכנס על רוחות קונטרה-יהודיות בעידננו, יחד עם עוד רבים וטובים. יו"ר הכנס הוא אילן גור-זאב, מורי, רבי וידידי עוד מימי התואר השני שלי, שעל הרצאה מעניינת שנשא כתבתי כאן, ושראיון שלי עמו, על העניין שלו בנושא הכנס, נמצא כאן.
אומר מיד שאני כמובן מסתייג מהשימוש הפופולרי בסיסמה "אנטישמיות" כדי לדחות כל ביקורת, לגיטימית בהחלט לרוב, על פעולותיה של ישראל בשטחים הכבושים. הכנס, כמו גם פועלו של גור זאב בשנים האחרונות, עוסק יותר בבחינות פילוסופיות ותיאולוגיות ששזורות בתרבות הנוכחיות, שיש בהן קו שחותר תחת מה שניתן לראות כעקרונות "יהודיים", כלומר כאלה שצמחו מתוך התרבות המונותאיסטית-טראנסצנדנטלית שהתגבשה באזור זה והשפיעה על העולם המערבי כולו. כלומר מדובר פחות על שנאה ליהודים כבני אדם, ויותר כהתנגדות, מודעת או לא-מודעת, ליהדות כרעיון והשקפת עולם.
ההרצאה שלי תעסוק בכיוון ה"נוצרי" של רוחניות הניו-אייג', לא כמזימה אנטישמית כמובן, אלא כוקטור תרבותי מרכזי שעוין וקטור אחר, יהודי מסורתי (כתבתי על זה במאמר באקדמות). הכניסה חופשית. הנה הפרטים:
הכנס השני בנושא האנטישמיות החדשה: אתגרים חינוכיים
יום חמישי, ט"ו באייר תשע"א, 19 במאי 2011
אולם הכט, הבניין הראשי, אוניברסיטת חיפה
יו"ר הכנס: פרופ' אילן גור-זאב
וועדת ההיגוי של הכנס: פרופ' אילן גור-זאב וד"ר אריה קיזל
9:00-9:30 התכנסות וכיבוד קל
9:30 ברכות
פרופ' אהרון בן-זאב, נשיא אוניברסיטת חיפה
פרופ' עפרה מייזלס, דיקן הפקולטה לחינוך
9:45-10:15 הרצאת פתיחה
פרופ' אילן גור-זאב, מקומה של מדינת היהודים בתשוקת המערב להיעלם
10:15-11:45 הקשריה התיאולוגיים-פילוסופיים של האנטישמיות החדשה
יו"ר: ד"ר אנבל הרצוג
פרופ' חיים גורדון, תולדות ארצות האסלם והאנטישמיות החדשה
ד"ר רפאל זגורי-אורלי, אלן באדיו כסימפטום
ד"ר יצחק בנימיני, "אין יהודי" באוטופיה האוניברסלית ובהיגיון הפאוליני של באדיו וז'יז'ק
מר תומר פרסיקו, רוחניות ה"ניו-אייג'": הגשמת הנצרות על ידי ביטול הדת
ד"ר חיים דעואל לוסקי, הפילוסופיה של ישראל הקדום – המודל הקדם מונותיאיסטי – או מהי יהדות?
11:45-12:00 הפסקת קפה
12:00-13:30 האנטישמיות החדשה בפעולה
יו"ר: ד"ר אורית רוזין
פרופ' אסא כשר, דה-לגיטימציה: דילמות מושגיות ואתיות
פרופ' דינה פורת, שורשיה הנוצריים של הכחשת השואה
פרופ' חנן אלכסנדר, ציונות בוגרת: מבקרים את ישראל ללא דה-לגיטימציה
ד"ר גדי טאוב, זכויות אדם נגד זכויות אדם: ההתקפה החדשה על זכותם של היהודים להגדרה עצמית
13:30-14:30 הפסקת צהריים
14:30-16:00 אפשרויות ההתמודדות עם אתגרי האנטישמיות החדשה
יו"ר: פרופ' סופיה מנשה
ד"ר אלכסנדר יעקובסון, השמאל הליברלי המערבי והמדינה היהודית
פרופ' עוז אלמוג, במקום להעניש אפשר להאניש: איבה הנוצרת מבורות סוציולוגית
מר בן דרור ימיני, בורות היא כוח
גב' במבי שלג, מחיר תחושת העליונות המערבית
מר אסף שגיב, מתיאולוגיה נוצרית לאונטולוגיה פגאנית, וחוזר חלילה: גלגוליה של האנטישמיות בעידן הפוסט מודרני
16:00-16:15 הפסקת קפה
16:15-17:30 שולחן עגול: האמנם אנטישמיות חדשה
יו"ר: ד"ר אריה קיזל
משתתפים:
פרופ' אניטה שפירא
פרופ' פיליפ וקסלר
פרופ' נמרוד אלוני
פרופ' אילן גור-זאב
בעקבות אישור גיורי צה"ל על ידי הרב עובדיה, קמו על הרב גדולי הליטאים, שאינם מכירים בגיורים הללו. כתבתי על כל זה כאן. אבל עכשיו המאבק עולה מדרגה, כי ביום רביעי מתוכננת הפגנה גדולה, בהנהגת הרב אליישיב(!), כנגד פסיקותיו של מנהיג ש"ס, ומי שנחשב לצד אליישיב גדול הפוסקים בזמננו. ההפגנה היא מהלך דרמטי ובעצם אלים מאוד כנגד הרב עובדיה, וייתכן שתגרור אפילו פיצול פנים חרדי, כאשר כל צד מזלזל בפסיקותיו של השני (דבר משמח מאוד כמובן, כי ככל שתהיה פחות ריכוזיות הלכתית, יהיה יותר חופש בחירה ליהודים, ומי יודע, אולי גם נפריד את המערכת הרקובה של הרבנות הראשית מהמדינה).
בכ"א, לקראת ההפגנה ש"ס, השולטת על משרד הדתות, מאיימת:
בניסיון ללחוץ על העדה החרדית הרבנות הראשית שיגרה מכתב שבו היא מודיעה כי בשל ליקויים ותלונות שונות היא שוקלת להפסיק להכיר בכשרות של העדה החרדית. משמעות הדבר היא שרשתות השיווק הגדולות הנמצאות בפיקוח של הרבנות לא תוכלנה למכור מוצרים הכשרים בהכשרת "העדה החרדית" המסייעת במימון הקיצונים החרדים של ירושלים.
במשרד לשירותי דת שבראשו עומד השר יעקב מרגי מש"ס שלפו בסוף השבוע איום נוסף נגד החרדים הקיצוניים – חזקיהו סאמין מנהל מחלקת רישום הנישואים ברבנות הראשית חיבר מסמך ולפיו בעקבות תלונות שהתקבלו במשרדו הוא דורש לבדוק את כל תיקי רישום הנישואים של אנשי העדה החרדית ובאם הבקשה לא תיענה בעוד חודש לא תכיר המדינה ברישום הנישואים של העדה החרדית ולא תאשר לרשום אותם כנשואים במשרד הפנים.
"העדה החרדית" הם פלג קיצוני שאמור בהפגנה לערוך "קריעה", כלומר לקרוע את בגדיהם כאות אבל, מה שיפגין את דעתם השלילית מאוד על פסיקותיו של הרב עובדיה. אבל שימו לב לאיומי ש"ס, ושימו לב לשימוש ההלכה כשפחתה של הפוליטיקה. מה שקובע כשרותם ההלכתית של משגיחי כשרות או רשמי נישואין הוא, מסתבר, דעתם על הרב עובדיה.
ההלכה תמיד היתה ותמיד תהיה קשורה לפוליטיקה, וכך אכן צריך להיות: הפוליטיקה היא חלק מהחיים וההלכה מדברת על החיים. אבל מפגן כזה של זלזול במצוות נטול בושה נדיר לראות. שימו לב אם כן: אין כל משמעות מטאפיזית להלכה. זה לא דבר ה', או כל דבר אחר. מדובר בקביעות אנושיות, המונעות מתוך יצרים מידיים וצרכים פוליטיים. גדולי ש"ס מודים בזה בפה מלא, ללא בושה.
ה- Forward מפרסם בסופ"ש האחרון מאמר על מצוקת הזרמים הלא-אורתודוקסים בארה"ב. הנה למשל התכווצותה של הקהילה הקונסרבטיבית במקומות שונים בארה"ב:
והנה פסקה שמתמצתת את העניין:
The parallel developments within all three of North America’s liberal Jewish denominations paint a picture of a growing crisis in liberal Judaism. Their long-standing central bodies are struggling to convince the synagogues that pay their bills of their relevance and usefulness.
והעניין הוא כזה: קיימת תנועה גדולה בארה"ב של "מניינים עצמאיים", כלומר התארגנויות לתפילה של יהודים אמריקאים שמסתייגים משיוך לזרם מוכר כלשהו. הם לא ממש רוצים לשלם את מיסי החברות הגבוהים, וממילא לא נראה להם שיש איזשהו צורך לתחזק מסגרת מוכרת. מדובר בביטוי של אינדבידואליזם והתנערות מסמכות, שמצד אחד מאפשרת יותר אותנטיות ו"חיבור" לתפילה התפורה לפי מידה, ומצד שני מפרקת חלקים מיהדות ארה"ב לא לזרמים, אלא ליחידות בודדות ולא-ממש-קשורות. התנועות הגדולות צריכות לחשוב איך להכניס חזרה את היהודים האלה תחת כנפי שכינתם.
ומה עם האורתודוקסיה בארה"ב? למרות הנתונים בסקר כאן, כנראה שהיא שומרת על גודלה, ואף גדלה. יש לכך סיבות רבות (למשל, הם יולדים יותר ילדים, או מתחתנים פחות עם לא-יהודים), אם כי הם עדיין קטנים הרבה יותר מהרפורמים והקונסרבטיבים.
כמה סקרים צוטטו בעיתוני הסופ"ש ובהם נתונים על מידת הדתיות של המצרים. מסתבר שהם מאוד מזוהים עם האיסלאם, או במילים אחרות, הם אנשים דתיים. יחד עם זאת, ברור שלא כולם מוסלמים פונדמנטליסטים, בדיוק כמו שלא כל היהודים הדתיים עם חרדים או מתנחלים פנאטים. לדוגמא, אנשיל פפר מביא דברים מכיכר תחריר של אחד, מוחמד עטייה חמאד:
"אני דתי, אז מה, אני דתי כמו מצרים רבים אחרים. אני מתפלל, אני שומר על חוקי האיסלאם. הדת נוכחת בכל מישור בחיי. כך נולדתי ואני לא יכול לתאר את עצמי כמשהו אחר, חוץ ממוסלמי מאמין. אלה ערכים טובים שאני מיישם בחיי". עם זאת, הוא הזדרז להבהיר שהדת שלו, אין משמעותה חוסר סובלנות כלפי דעות או דתות אחרות.
בסקר שנערך לפני חצי שנה על ידי מכון Pew מובאות דעות של הציבור המדינות שונות בעולם המוסלמי לגבי מערכת היחסים בין הדת לשלטון. אביא כאן כמה נתונים על מצריים:
נדמה לי שהתוצאות האלה מראות בברור שרוב המצרים אינם פונדמנטליסטים, לא רוצים פונדמנטליזם, וכן רוצים דמוקרטיה.
קהילה שחורה בבוסטון מכנה את עצמה "קול שארית". הם מאמצים מנהגים יהודיים רבים (תפילה מתהילים, החזקת ספר תורה, לבישת כיפה, מזוזה, ברית מילה ועוד), אבל מתעקשים שהם אינם יהודים אלא "בני ישראל", כלומר צאצאי השבטים. "זה עניין לאומי, לא דתי" אומר הנציג שלהם בסרט שניתן לצפות בו בסופה של הכתבה שהכינה ירדנה שוורץ ל- Forward.
הנה תקציר העניין:
Israelites regard themselves not as members of a religion, but as a nationality, tied to a land, language, culture and heritage. The lives of the temple members are defined by an unwavering belief that they and all black people, not the Jews, are the true children of Israel, descendants of the Ten Lost Tribes. For the people of Kol Sh’aireit, every day is a fight to reclaim and maintain that history and identity, which they feel was taken from them throughout centuries of slavery and oppression.
כפי שאפשר להבין מדברי ה"מורה" (לא רב!) שלהם בוידאו, מדובר במאמץ ליצור זהות אלטרנטיבית. הוא מתלונן שלרוב השחורים מסביבו אין מושג מהי זהותם האמיתית, והם שבויים עדיין בזהות העבדים שממנה נחלצו רק לפני פחות ממאתיים שנה. לו ולקהילתו, לעומת זאת, יש זהות ברורה ואותנטית: הם בני ישראל. הם שמרנים מאוד (הומוסקסואליות היא חטא, הוריקן קתרינה נגרם על ידי חטאים וכו'), ולא מחבבים במיוחד יהודים, שטועים לחשוב, לדעתם, ש"ישראליות" היא דת, ולא לאום. יש בין חמישים אלף למאה וחמישים אלף כמוהם בארה"ב. עוד בכתבה.
קורס שלי יתחיל במרץ באסכולות - הנה לשון המודעה
הנצרות היא הדת הגדולה בעולם, ועל יסודותיה, בין השאר, נבנה העולם המערבי. אולם מה מגלה עליה הפן המיסטי שלה? המיסטיקה הנוצרית מלווה את המערב מאז ימי האימפריה הרומית, ומשפיעה על חייהם ועל אמונותיהם של תושביו עד עצם היום הזה. גם היהדות הושפעה לא מעט מהזרמים המיסטיים של אחותה הקטנה־גדולה. מה יש במיסטיקה הנוצרית שהלהיב משוררים ואמנים בכל זמן, ואיך היא קשורה להתעוררות הרוחנית של ימינו?
בקורס 12 מפגשים שיתקיימו בימי ראשון בשעות 12:30-11:00, בבית איילה,
שד' בן־גוריון 13, תל־אביב.
6.3.11, 13.3.11, 27.3.11, 3.4.11, 10.4.11, 1.5.11, 8.5.11, 15.5.11, 22.5.11, 29.5.11, 5.6.11, 12.6.11
(מספר הקורס: 81647)
אפשר ליצור קשר בלינק, או בטלפון 1-700-700-169
יש תמיד לחשוד מעט בתחזיות האלה, אבל רק כדי לשמור לפעם הבאה שאיזה אידיוט ידבר על כך שאירופה "מתאסלמת":
הנה המחקר המקורי של מכון Pew, והנה מפות אינטראקטיביות שמסבירות את המצב עד 2030;
הנה הידיעה מהניו-יורק טיימס והנה הידיעה מהארץ.
לסיכום: אוכלוסיית המוסלמים בעולם תגדל בקצב מהיר יותר מאשר אוכלוסיית החילונים, זה די ברור, אבל לא מהיר יותר מאוכלוסיית הנוצרים המאמינים (כפי שכתבתי לפני חודשיים כאן) ובכ"א יותר לאט מאשר היא גדלה עד כה. גם ב-2030 שיעורם של המוסלמים באוכלוסיית אירופה יהיה לא יותר מ-8%. הנה ציטוט מהידיעה בהארץ:
מספר המוסלמים בעולם ב-2030 צפוי לעמוד על 2.2 מיליארד, בהשוואה ל-1.6 מיליארד כיום, קרי 26.4% מאוכלוסיית העולם ב-2030 לעומת 23.4% כיום. המוסלמים באירופה, שהיו כ-6% מהאוכלוסייה בשנה שעברה, יהוו כ-8% מהאוכלוסייה עד 2030. לפי מומחים, שיעור הצמיחה של האוכלוסייה המוסלמית אינו גדול מספיק כדי לשנות באופן דרסטי את מאזן הדתות בעולם.
