חב"ד

תגובות למאמרי על הרב גינזבורג, ברוך גולדשטיין, והקשר לרומנטיקה הגרמנית

שתי תגובות התפרסמו היום ב'מוסף הארץ' למאמרי על התפיסה הרומנטית של הרב גינזבורג, אחת של תלמידו הקרוב לשעבר אוהד אזרחי ואחת של תלמידו הקרוב בהווה ניר מנוסי. התגובות כתובות היטב ומאירות עיניים, ואני ממליץ לקרוא אותן במלואן. תגובתו של אזרחי מגבה את דברי במאמר ומוסיפה עליהם נקודות מתוך היכרותו האישית עם גינזבורג. תגובתו של מנוסי, באופן מובן, חולקת על דברי, וכאן אתייחס אליה.

ראשית אומר שאני מודה למנוסי על תגובתו, ועוד יותר מודה לו על הענייניות והרצינות. להלן כמה נקודות עקרוניות – אצטט את מנוסי על פי סדר דבריו במאמר ואגיב תחת הציטוטים.

בחישוב גס שעשיתי, תופס השיעור הזה [='ברוך הגבר'] כמאית אחוז משיעוריו. אך לא זה הרושם העולה מקריאת מאמריהם של רוב החוקרים שביקשו לעסוק ברב גינזבורג. הללו עטו על החוברת הקטנה הזו כאילו היא אנתולוגיה תמציתית המסכמת את כל הגותו. מקריאת מאמריהם ניתן לראות מיד שהם כלל לא העמיקו בעשירית מהגותו הכללית, או אפילו קראו אותה.

כמה אקדמאים כבר עטו על החוברת הזאת? אני מכיר שניים: ד"ר שלמה פישר וד"ר דון סימן. שניהם כתבו מאמרים אקדמיים על העניין. לעומת זאת אני מכיר מחקרים ארוכים הרבה יותר, כולל דוקטורטים, על צדדים אחרים של הרב ג'. למעשה, בדוקטורט שלי עצמי יש פרק שלם על הרב גינזבורג שעוסק בשיטותיו המדיטטיביות וכלל לא נוגע ב'ברוך הגבר'. לגבי הקונטרס עצמו, שני דברים: הוא חשוב מפני שהוא נכתב בעת קשה, וייתכן שדווקא משום כך מוציא החוצה חומרים לא נעימים שכרגיל היו נשארים פנימה (אפשר גם ללכת ולקרוא את מאמרו של הרב "הזמן לפצח את האגוז" מתקופת ההתנתקות לאותו אפקט). שנית, רוב הגותו של ג' עוסקת במיני עניינים שונים (זוגיות, התבוננות, הלכה), ולכן ממילא אינה רלוונטית לנושא דנן, שהוא הלכות הריגת גויים וחשיבות הנקמה וכו'. יחד עם זאת, כפי שכותב אזרחי, ההגיון הפנימי של קידוש הטבע בהחלט מרכזי בחשיבתו של הרב ג'.

עוד מלפני פורים תשנ"ד ועד היום, מסביר הרב גינזבורג לתלמידיו שדרכו אינה דרך "כך", ושהוא מתנגד לנקיטת פעולות עצמאיות או מחתרתיות (בסגנון "המחתרת היהודית") נגד ערבים, שאין להן גיבוי ותמיכה מצד רוב עם ישראל

אולי, אבל זה לא מפריע לו לכתוב "הטוב שבגויים הרוג" ולהשעין את כל תורתו על הבדלה גזענית בין היהודים עם "הנפש האלוהית" שלהם לבין הגויים עם "הנפש הבהמית". לא מקרה הוא שמבית מדרשו יצא החיבור הגזעני והאלים 'תורת המלך'.

לאחר הטבח הוא שלח לרבו הרבי מליובאוויטש את השאלה אם לתמוך בגולדשטיין או לאו, והלה השיב בחיוב

מרתק. קודם כל לדעתי יש כאן סקופ. אני לא שמעתי מעולם על העניין הזה, כלומר שהרבי מליובאוויטש הורה לג' לתמוך ברוצח ממערת המכפלה. זה כמובן לא מצייר את הרבי מליובאוויטש באור חיובי. אבל אם אפשר לתמוה: מה בכלל הביא את הרב גינזבורג לשאול שאלה כזאת? מי שואל את רבו האם לתמוך ברוצח המונים? לדעתי יש בזה כדי ללמד אותנו על נטיות לבו של הרב גינזבורג.

הוא החליט לנסות ללמד סנגוריה על ברוך גולדשטיין

הרי לא מדובר בלימוד זכות. לא מדובר בהגנה על שמו הטוב של עבריין. מדובר בהפיכתו של רוצח לקדוש, ותפירת תיאולוגיה שלמה שמסבירה איך הוא נגע בנקודה האלוהית שבתוכו בדיוק לפני שירה, ואיך נקמה היא דבר טבעי, ואצל היהודים – קדוש. נדמה לי שכולנו מסוגלים להבחין בין סנוגוריה לבין קנוניזציה.

האם החוברת פוסקת באופן מוחלט שהדברים הללו היו במעשה? התשובה שלילית: בסעיף "דברי סיום" החשוב שבסוף החוברת כתוב בפירוש, שלגבי כל אחת מחמש הנקודות ניתן לטעון בעקביות שההפך ממנה הוא שהתקיים, ולא ניתן להכריע בוודאות.

נכון, בדברי הסיום מעלה הרב ג' אפשרות שהמעשה של גולדשטיין דווקא לא היה שיא של קדושה וטהרה. אז ראשית, בוקר טוב. ושנית, כשזה מגיע אחרי שלושים עמודים של הילולים זה נשמע אפעס קצת חלש.

חוקר שיחדור באמת לעולמה של החסידות יזהה כי מראשיתה היא מהווה, בלשונה, "תיקון" של הרומנטיקה – גרסה מאוזנת ובוגרת שלה, שכנגד שיבתה החד-ממדית לטבע מציבה גישה מורכבת המשלבת בין שחרור וריסון, ומעוגנת במסגרת הלכתית שהיא אנטי-רומנטית בעליל. הגותו של הרב גינזבורג מהווה המשך ישיר ורציף של מגמה זו בחסידות.

אשמח אם מנוסי יפנה אותי לטקסט בו הבעל שם טוב כותב על ספונטניות, חיבור לזרמים האקולוגיים של הקיום, וביטול עצמי כרקע לאלימות רצחנית ונקמה. או המגיד ממזריטש. או כל הוגה אחר מאלו שעיצבו את החסידות. אני לא טוען שגינזבורג אינו הוגה חסידי הנסמך על מקורות חסידיים כמובן. אני טוען שאת הנקודות האלה ספציפית הרב ג' פיתח והושפע בצורה מכרעת מרוח הרומנטיקה הגרמנית.

הסיבה למסקנתם השגויה של פרסיקו וחבריו פשוטה: הם בעצמם נטועים במרחב תרבותי המשתלשל במישרין מהרומנטיקה הגרמנית. מהרומנטיקה הגרמנית יצאו שני פלגים – זרם 'ימני' ולאומי שהוביל לגיבוש הלאומיות הגרמנית ולבסוף הנאציזם, וזרם 'שמאלני' אינדיוידואליסטי-אוניברסלי, שדרך שורת אינטלקטואלים בולטים שהיגרו לארה"ב יצר את השמאל החדש. השמאל המודרני חושל בכור המצרף של פלג זה של הרומנטיקה, באפיק שהוא הרבה יותר ישיר מכל השפעה של הפלג השני על היהדות הדתית. אכן, הוא בעצמו מהווה סוג של נסיון לשלב בין הרומנטיקה לבין הנאורות השכלית; אך הוא מזדרז לזהות את עקבותיה בקרב יריביו, ומתקשה (או אינו רוצה) להבחין בינה לבין נסיונות אחרים לתקנה.

ניתוח מצויין. אמת ויציב שאני חלק מהרומנטיקה, וכך כתבתי בפירוש במאמר. ציינתי שהרוחניות העכשווית גם כן מושפעת ממנה. מנוסי מדייק כשאומר שיש אצלי ניסיון לשלב בין הרומנטיקה לנאורות הרציונליסטית והאוניברסליסטית. לצערי הרב ג' נשאר עם הרומנטיקה האתנוצנטרית והגזענית.

באופן כללי, אני חושב (מנסיון) שכאשר איש השמאל מספר לעצמו כי ה"אחר" שלו, אותו עליו להתאמץ ולהכיר, הוא הפלסטיני, הוא מרמה את עצמו. האחרים האמיתיים של השמאל אינם הערבים אלא הדתיים, הימנים, המתנחלים. אלו הם הציבורים שאותם הוא מכיר בקושי ודרך זכוכית עבה של דעות קדומות, אותם הוא משטיח ומפשט, ולגביהם הוא מסתפק בדיווחים של כלי התקשורת של מגזרו כדי לצאת ידי חובת הכרתם. איש אמת לא יתיימר להבין את הרב יצחק גינזבורג או את חוגו על סמך מבקריהם, אלא ישאף לעמוד על קנקנם בכוחות עצמו.

אמת, קראו את הרב ג'. הוא מקורי ומרתק. הוא חכם ומתוחכם. וקראו גם את 'ברוך הגבר' וגם את 'תורת המלך'. הגיעו למסקנות בעצמכם.

ושאלה לסיום: עשרים שנה עברו מאז פרסום החוברת. רוב קוראיה שאינם מתלמידי הרב סבורים שמדובר בתועבה גזענית ואלימה. אם אכן כולם לא הבינו את החוברת, מדוע בכל השנים האלה לא פרסם הרב גינזבורג הבהרה? למה הוא לא כותב (באתר שלו למשל): תראו, בקשר ל'ברוך הגבר', לא הובנתי נכון, אני בשום אופן לא תומך בנקמה רצחנית ולא חושב שיש משהו רוחני בנקמה רצחנית. רק רציתי ללמד זכות, זה הכל. אני לא בעד מעשהו של גולדשטיין, ולא בעד פעולות 'תג מחיר' שיוצאות מיצהר, מקום ישיבתי. אם אכן אלו דעותיו, למה שלא יכתוב אותם בפשטות?

:

גרסאות ארוכות יותר למאמרים של אזרחי ומנוסי (וגם פתוחות לקריאה חופשית) ניתן למצוא באתריהם: אזרחי, מנוסי.

הרב כדורי נגד חב"ד

בבלוג של אלן בריל פורסם לפני חודש חלק שני מראיון עם מקובל צעיר, הרב מיכאל צדוק. הגעתי אליו רק לאחרונה ונדהמתי למצוא שם עדות של אותו מקובל (מתוך הבלוג שלו) על שנות לימודיו בישיבתו של הרב כדורי. הנה הציטוט:

יום אחד, כשלמדתי תניא מתוך עותק של חת"ת [חומש, תהילים, תניא] הגיע הרב [כדורי] ועמד ליד הסטנדר שלי. [...] שאלתי אותו אם יש משהו שהוא רוצה או צריך. [...] הוא אמר, יש כמה טעויות בספר [התניא]. אם אתה רוצה, אעשה לך תיקון סופרים. [...] הוא לקח את הספר והלך. אחרי חצי שעה הוא חזר, הגיש לי אותו, ואמר שעכשיו הוא כשר. הספר הרגיש קל. הסתבר לי שהוא קרע החוצה את התניא [...] מתוך שיחות אחרות איתו על חסידות חב"ד המעשה הזה ממצה את הדעה שלו [בנושא].

ראו את הרשימה של בריל, שם מסביר צדוק שכל שושלת הרש"ש פשוט לא מקבלת את התיאולוגיה הפנאנתאיסטית החסידית, ועומדת על הבדל עקרוני ובלתי ניתן לגישור בין האלוהות לעולם (על פי התיאולוגיה החב"דית העולם הוא הוא האלוהות, גם אם היא נמצאת גם מעבר אליו). אבל עד כדי כך הפולמוס עקרוני שמצדיק קריעה של כל התניא והשלכתה? לא נעים. וראו את הלינק לבלוג של אותו מקובל צעיר לתמונה של הספר הקרוע.

שבת מנוחה, והבוז ל"כוחות השוק"

בגני ילדים דוסיים נהוג לשיר "מחר שבת, מחר שבת, שבת הקדושה", או משהו בסגנון, וזאת במקום "שבת מנוחה", על פי הנוסח החלוצי-ציוני. והנה, בפלייר שקיבלו תושבי תל-אביב מטעם חב"ד חוזרת השבת להיות יום המנוחה. בשפה הלקוחה חלקה משדה ה-wellness הפורח והמדברת על עונג, רוגע והתמלאות הנפש "במטען רוחני מופלא", וחלקה השני מהביקורת הנאו-מרקסיסטית על השוק החופשי ("המעבידים וכוחות השוק מוצאים תמיד את הדרך לגרום לנו להמשיך לצרוך" – מה שנכון נכון) מסבירים לנו מדוע כדאי גם לנו לשמור שבת – אם כי רק כהלכתה כמובן. עוד עדות לגמישות המופלאה של הרטוריקה הדתית, וליכולת המרשימה שלה לנכס טיעונים משדות שיח זרים, אפילו מנוגדים.

מתי טוכפלד רואה את הרבי

מתי טוכפלד, עיתונאי 'ישראל היום', מצהיר שראה את הרבי בביקורו בברוקלין. טוכפלד הוא "משיחי" כבר מזמן, אבל מה שמעניין בראיון הזה הם הנימוקים שבהם הוא מנסה להסביר את עמדתו. למשל:

"היהדות אף פעם לא התחשבה ברצון שלנו להיות רציונאליים" – ומה שמעניין הוא שזה נותן לנו רישיון להאמין בכל שטות שהיא.

"בימות המשיח, הרבי כותב ואומר את זה באופן מפורש, כל העניין של פטירה לא שייך, כל העניין של תחיית המתים זה משהו שהוא כבר כאן" – דהיינו, אנחנו יודעים שאנחנו בימות המשיח מכיוון שהרבי אמר, ואנחנו יודעים שהרבי לא מת, מכיוון שאנחנו בימות המשיח.

ויש גם איזו התלבטות מצידו איך בדיוק רואים את הרבי:
מצד אחד "רק צריך לפתוח את העיניים ולראות";
מצד שני "אנחנו לא יכולים לראות אותו פיזית, בדמות הגוף. אבל אנחנו כן יכולים לראות אותו בכל המשמעויות האחרות."

ולסיום: "אני מציע לך לא לסמוך על אף אחד, אלא לעשות מה שאני עשיתי כעיתונאי, ולקרוא את מה שהרבי בעצמו כתב [...] ואתה מבין שהדברים שלו הם אמת וחקוקים בסלע." – כלומר, בסופו של דבר עיתונאי נשאר עיתונאי. עוסק בע-ו-ב-ד-ו-ת.

שנה טובה מהרבי זצ"ל והרבי שליט"א

בעמוד 5 של החלק הראשי של הארץ היום מתפרסמת מודעה לקראת השנה החדשה מטעם חב"ד, ובה "איגרת של הרבי מליובאוויטש זצ"ל לקראת השנה החדשה":

בעמוד 13 של החלק הראשי של הארץ היום מתפרסמת מודעה לקראת השנה החדשה מטעם חב"ד, ובה "אגרת קודש לראש השנה מהוד כבוד קדושת הרבי שליט"א מליובאוויטש מלך המשיח":

ונשאלת השאלה: למה כאן כתבו "איגרת" וכאן "אגרת"? מה משמעותה של הי' הנוספת או חסרונה?

מסתבר שחב"ד היא אנטי-ציונית

המדינה מכבדת אדם בזכות להדליק משואה ביום העצמאות שלה, והוא משתמש במעמד שניתן לו כדי לקדם אג'נדה משיחית הזוייה, ותוך כדי כך כדי לרמוס ברגל גסה את כבודה של המדינה, ולמעשה להתכחש לקיומה.

כפי שכתב יפה שחר אילן, הביזיון שהתחולל בטקס הדלקת המשואות השנה היה שווה רק בשביל שיהיה לכולם ברור שחב"ד היא חסידות אנטי-ציונית. היא חייבת להיות כך, לא רק מפני שהיא חרדית וכמו כל הממסד החרדי מסרבת להכיר בכשרותה של המדינה החילונית (שמממנת אותו), אלא גם ובעיקר מפני שבראשה עומד אותו משיח מת/חי, "נשיאם של ישראל", שהוא המנהיג של העם, וממילא לא יתכן מנהיג אחר תחתיו או לצדדיו.

אבל לא רק מאז הטירוף המשיחי היתה חב"ד אנטי-ציונית. הרבי הקודם, הריי"ץ, יצא בתקיפות רבה כנגד הציונות, והמשיך את דרכו הרבי מליובאוויטש האחרון, ר' מנחם מנדל שניאורסון. עמדה זאת היתה קשוחה מאוד עד מלחמת ששת הימים, ורק אחריה מעט התרככה, וזאת מפני שהנצחון נתפס כנס שמבשר על בואו של המשיח – כלומר ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל הפכה לכלי משחק בידיו של הטוען לכתר המשיחיות, ולכן – ורק לכן – חשובה. אבל שלא יהיה ספק: חב"ד היתה ונשארה אנטי-ציונית. מה שלא הפריע לה להתנגד לכל ויתור על ריבנות של מדינת ישראל בשטחים הכבושים, זאת שוב מפני שגם הכיבוש, תוצאת הניצחון, היה ממבשרי הגאולה הקרובה. עדות להשקפה מעניינת זו ניתן למצוא במאמר שכתב בבטאון כפר חב"ד עורכו, ר' אהרון דב הלפרין ב-1983, שהביע:

התנגדות גמורה לציונות ולאומיות, יחד עם האיסור החמור למסור אף שעל מהשטחים שהעניק לנו הקב"ה.

וכך הגענו עד לזמננו אנו, בו מדינת ישראל, שמנסה בכל כוחה לחבק את אזרחיה ולהכניסם תחת כנפי האתוס הציוני, מקבלת בתמורה יריקה עסיסית בפניה, כאשר הרב שמעון רוזנברג, בניגוד למה שהבטיח שיאמר, הכריז כי כולנו בצפייה ש"הרבי משיח צדקנו בוא יבוא", ושהוא מדליק את המשואה "לתפארת מדינת ארץ ישראל" (צפו בדבריו כאן). ולא ברור מה יותר פתטי: אמונתם הילדותית של החסידים בשובו מהמתים של רבם, או רצונה המתחנן של המדינה בשיתוף הפעולה של אותם חסידים משיחיים, אנטי-ציונים, בטקס הממלכתי ביותר שיש לה.

להכרזה המגוחכת של הרב רוזנברג קדמה פארסה לא פחות מגוכחת, ואצטט את אילן בעניין זה. אילן מספר על התנגדות רבני חב"ד לכך שרוזנברג ידליק את המשואה:

את עמדת הרבנים הסביר אחד מבכירי רבני חב"ד טוביה בלוי באתר "בחדרי חרדים": "הרבי התנגד לציונות בצורה חריפה מאוד, והוא הכיר במדינה כמציאות קיימת ותו לא". בלוי גם ציין: "יש להוסיף את המקום עצמו בו מתקיים הטקס, שהוא מקום שלא ראוי להיות בו, מקום שנקרא על שם אותו אחד שכולנו יודעים מי הוא היה". אותו אחד שלא נוקבים אפילו בשמו הוא כזכור חוזה המדינה בנימין זאב הרצל.  אצל החרדים נהוג להגיב על דברי תועבה מהסוג של בלוי במילים עפרא לפומיה. עפר לפיך. כשהכוונה היא פשוט: אולי תסתום.

אם רוזנברג היה עושה לרבנים טובה והולך להדליק משואה נגד עמדתם, אולי זה היה נגמר שם. אבל, אתר כיכר השבת מדווח שרוזנברג הביך את החסידות כשהודיע שלא ידליק משואה נגד עמדת הרבנים. כך היה עלול ליצור סקנדל לאומי. הרבנים  מיהרו להתקפל והורו לו שלא יבטל את השתתפותו. הסיבה: ביטול ההשתתפות יגרום לחילול השם גדול. תרגום: חילול השם משמעותו שכל הציבור (ולא רק מי שקורא אתרים חרדיים) יבין שחב"ד נגד המדינה.

ולכן בכל זאת התירו לו את העניין, שכאמור הסתיים בבזיון. כדאי לזכור את כל זה בפעם הבאה שהחסידים הנחמדים של חב"ד יציעו לכם להניח תפילין או לקפוץ אליהם לקבלת שבת. הם ממש נחמדים, הם רק נגד קיומה של המדינה.

הכתוביות מראות את מה שהרב רוזנברג היה אמור לומר. בפועל הוא קבע שהרבי הוא המשיח, ושהמדינה היא "ארץ ישראל"

חב"ד והנצרות, הנצרות וחב"ד, פרק 847

קראו נא את הפסקה הבאה:

מכותרת הרשימה הזאת אתם ודאי מנחשים שלא מדובר בהוראות למיסה של היהודים המשיחיים, אלא בפסקה חסידית-חב"דית בת ימינו. הנה כל הקטע:

לחצו להגדלה מדובר בפרסום של עלון החסידות, מיום שישי שלפני שבועיים. הדמיון למיסה הנוצרית הוא כמובן עצום. את תשומת לבי לפרסום הזה הפנה קורא הבלוג הנאמן יהונתן ישורון. אני העברתי את החומר למורי ורבי פרופ' דוד אסף, שפרסם אותו, וגם הביא את תגובותיהם של שניים: ר' יהושע מונדשיין, ופרופ' ישראל יובל. הנה דבריו:

הפניתי את השאלה לחסיד חב"ד, ר' יהושע מונדשיין, שענה לי כך:

היכן מצאת בנצרות שאדם יאפה לחם בביתו ויקנה יין בחנות והם יהיו קודש ללא תיווכה של הכנסיה?

זה לא שייך לבעל שם טוב בכלל. הרעיון קיים באכילת הקרבנות, וע"פ הקבלה והחסידות גם באכילת החולין על טהרת הקודש, ובמצה בפרט שנקראת בזוהר מיכלא דמהימנותא ומיכלא דאסוותא. ואכמ"ל.

וגם שאלתי לדעתו של פרופ' ישראל יובל, שעסק בטקסים אלה בספרו 'שני גויים בבטנך' (עם עובד, תש"ס), והוא ענה לי כך:

הוויכוח הזה מוכיח, שלא קראתם את הספר שלי, במיוחד את עמ' 258-249 (האפיקומן)… בעיקרו של דבר אני מסכים עם יהושע מונדשיין. הרעיון שהמצה הנאכלת בליל הסדר מסמלת את הגאולה הוא עתיק ביותר, ויסודו בעצם הבנת הפסח כחג הגאולה, בבחינת "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". הייתי אומר שהוא עומד כבר ביסוד הפרשנות שנתן ישוע לאכילת המצה שלו בסעודה האחרונה. ביטוי ממצה יותר ומאוחר יותר לרעיון הזה הוא האפיקומן, "הצפון" כמו המשיח, המתגלה בסוף סעודת הסדר – כמו המשיח שכבר נולד בחורבן, הנסתר עם העניים בשערי רומא והעתיד להתגלות בעתיד. אכילתו בסוף הסדר מסמלת את האמונה בביאתו. באקט האכילה יש בהחלט ביטוי של השתתפות – מה שהנצרות קוראת "קומוניון" – ב"סעודה משיחית". צודק אפוא יהושע מונדשיין שהרעיון הזה קודם בהרבה לחסידות, ולא חב"ד המציאוהו.

אבל אין להתעלם גם מן הדמיון בין הרעיון הזה וביצועיו הטקסיים לבין לחם הקודש הנוצרי, שבמקורו היה מצת ליל הסדר (לפי האוונגליונים הסינופטיים). צריך גם לזכור שבדורות הראשונים הלחם והיין שאכלו הנוצרים במיסה שלהם היו אף הם לחם ש"נאפה בבית" ויין ש"נקנה בחנות". רק הופעת הממסד הכנסייתי העלתה את הדרישה לריטואליזציה של הלחם והיין. אני מאמין שהדרישה ל"מצה שמורה" נובעת מתשוקה יהודית דומה. אכן, לנצרות יש כנסייה, לנו אין.
אבל עצם הטענה הנכונה של מונדשיין, שהרעיון החסידי והקבלי יסודו "באכילת הקרבנות" דווקא היא מצביעה על הקירבה לנצרות. הרי זו בדיוק הטענה של ישוע, הרואה בלחם – קורבן, את קורבנו שלו הבא לכפר על האנושות. המיסה היא קורבן של לחם, מנחה, הבאה להחליף את הקורבן מהחי.
כללו של דבר, ההתעמרות בחסידי חב"ד בנקודה זו מעידה על תפיסה "רציונלית" ולא מיתית של חג הפסח וסמליו. אגב, גם הטענה של דוד ברגר, שהאמונה במשיח שקם לתחייה היא נוצרית, בטעות יסודה, ואכמ"ל. חסידות חב"ד העלתה על פני השטח קולות עומק במסורת היהודית, והיא מרשה לעצמה לעשות כן מפני שהיא אינה חיה עוד את המתח העז עם הנצרות. היא מעיזה לומר בריש גלי דברים שבעבר נלחשו בחדרי חדרים.

את כל זה החזרתי ליהונתן ישורון, והוא כתב לי כך:

דבריו של הרב מונדשיין לא מחוורים לי. גם אם נתעלם לרגע מטענת פרופ' יובל, אין ספק שתיווך הכנסיה הוא ענין שולי לחלוטין בתהליך ההפיכה של אוכל לדבר ממשי אחר (בשרו ודמו של המשיח, למשל), וממילא הפיכת פעולת האכילה למשהו אחר לגמרי.

מלבד זאת, כל ימי גדלתי בין החכמים ומימי לא שמעתי רעיון דומה לזה בנוגע לקורבנות. יתכן לטעון שבשר הקורבן קדוש ומשפיע שפע רוחני כלשהו על האוכל אותו (גם את זה לא שמעתי, אבל זה נשמע לי כמו הסבר שיכול להאמר במקומות מסוימים), עדיין הרעיון שהובא במאמר הוא כמה צעדים גדולים קדימה. אין שום ספק שהעיקר בקרבנות (היינו ,החלק המכפר) הן הפעולות שנעשות בבית המקדש עם הבשר והדם(זריקתו על קיר המזבח, אם נהיה ספציפיים). האכילה, אם קיימת (שהרי ישנם קרבנות שכלל אינם נאכלים) היא מצוה נוספת שבשום פנים חוסר עשייתה לא תפריע לתהליך שהקרבן נועד אליו (ולכל ההסברים הידועים למעשה הקרבנות) – כפרה, וממילא האכילה איננה ולא יכולה להיות המטרה של התהליך.

כאן אנו עוסקים בסתם מצה שהכניסו לה (באופן שאין לו מקבילה בקרבנות) ענין ספציפי לחלוטין – "הארת משיח"(מה זה? ודייק, הארת משיח(פרסונה) ולא הארת גאולה(אידאה)) וכל ההכנסה נועדה למען "ספג את ההארה לתוך גופו", כמה גדול המרחק בין זה לקרבנות.

דברי פרופ' יובל, אם הבנתיו נכון, הם סנסציה של ממש, ותמיכתו בחב"ד כאן היא, לדעתי, שירות דב לחסידות. שהרי מה שנאמר כאן הוא שנכון שחב"ד מאוד דומים לנצרות, אבל בעצם גם היהדות ככה. אני ממתין בקוצר רוח לחסיד חב"ד הראשון שיקום ויאמר כדברים האלו…

מרתק אותי לקרוא את מקורותיו לטענות שהעלה כאן לגבי אכילת אפיקומן, גם את ההסברים האלו מימי לא שמעתי (מסתבר שאני לומד כאן המון דברים חדשים…)

כמו כן, אינני יודע מדוע" הטענה של דוד ברגר, שהאמונה במשיח שקם לתחייה היא נוצרית, בטעות יסודה ואכמ"ל". לי זה נשמע כמשהו נכון מאוד (למצער, ראה ברמב"ם בהלכות מלכים פרק י"א) ואם לדעתו לא, דווקא מאוד כדאי להאריך בעניין.

לדעתי בדבריו יש טעם רב. על העניין בפסקה האחרונה כתבתי לו ש"ייתכן ופרופ' יובל מתכוון שהיה רעיון כזה ביהדות לפני הנצרות. זה נכון, אבל זו באמת פיקנטריה אקדמית שלא משנה כלום לעניין הציבורי, כי אף אחד לא זוכר שהיה רעיון כזה, וברור שהנצרות לקחה אותו והיום הוא 'שלה'".

כך או כך, הדברים אכן מעוררים תמיהה גדולה. ודבריו של פרופ' יובל, על פיהם "חסידות חב"ד העלתה על פני השטח קולות עומק במסורת היהודית, והיא מרשה לעצמה לעשות כן מפני שהיא אינה חיה עוד את המתח העז עם הנצרות. היא מעיזה לומר בריש גלי דברים שבעבר נלחשו בחדרי חדרים", מעניינים מאוד, ואותי אף מעודדים. טוב שדברים שהוסתרו נחשפים, וטוב שהשפה המיתית עולה על פני השטח. לא רק מפני שכך האמת נחשפת, אלא גם מפני שכך נחשפים אוצרות שהיו חבויים.

כן כן, אוצרות, מפני שהחזרת המטען המיסטי-מאגי לסעודת הסדר, וליהדות בכלל, אינו רע כשלעצמו, ולעיתים אפילו טוב כשלעצמו, עם כל הסכנות הגלומות בו. מה שהבינה הנצרות לפני אלפיים שנה, ומה שהיא איבדה עם הרפורמציה, יכול עוד על ידי חב"ד לחזור ולהפוך לבעל טעם דתי וקיומי. כל זאת אם לא נזנח בשל כך לחלוטין את ההגיון הפשוט והשכל הישר. כן: אחוז בזה וגם מזה אל תניח ידך.

מעט אלילות בחב"ד, כי כנראה אי אפשר לגמרי בלי

שני לינקים מעניינים לדיונים ועדויות על הביטויים הקיצוניים יותר של האלילות החב"דית בימינו.

ראשית כאן, בבלוג של ד"ר יחיאל הררי, שכתב דוקטורט נאה על הרעיון המשיחי אצל הרב גינזבורג, וכיום מרצה במכללת ספיר, ומתעניין מאוד באופן אישי בתורת חב"ד (ובנאדם נחמד באופן כללי). הררי כתב מאמר שמבקר את "מצב המחקר האקדמי אודות חב"ד", ושתוקף ספציפית את מאמרו האחרון בראשית של ד"ר אלון דהן (שכתבתי עליו מעט כאן), שהוא לדעתי כנראה המומחה האקדמי הגדול כיום לתורתו המיסטית של הרבי מליובאוויטש (ושבדוקטורט שלו נעזרתי רבות כאשר כתבתי את מאמרי על התיאולוגיה המשיחית של הרבי) . הררי טוען שדהן מעליל עלילות על החסידות ומנפח תופעה שולית ביותר – ראיית הרבי כאלוהות עצמה – כאילו היא משמעותית, כל זאת ממניעים זרים שאינם מחקריים נטו. דהן, בתגובות לרשימה, מכה אותו לדעתי שוק על ירך ומביא ראייות נאות לכך שא) התופעה אינה שולית עד כדי כך, ב) יש לה בסיס בתיאולוגיה החב"דית והחסידית, ג) אולי זה דווקא הוא שרואה את המציאות לא בצורה אובייקטיבית, ממניעים אישיים.

ושנית, אתר זיפט פרסם לינק לאתר חב"ד און-ליין, שם מוצעות למכירה מפיות לכיסוי חלות לשבת שעשויות משמלתה של הרבנית חיה מושקה, אשתו של הרבי מליובאוויטש ולחילופין גם מפיסה מבגדו של האדמו"ר הריי"ץ. המחיר: 10,000 ש"ח בלבד. חלות השבת שלכם אף פעם לא היו טעימות יותר מאשר כשהן מכוסות בגזרי בגדי הקדושים הללו זי"ע.

לימודי עברית בהודו

אלן בריל מביא בבלוגו ידיעה מה- Times of India שמספרת על אוניברסיטת Kishangarh בג'ייפור, שמתחילה ללמד עברית ואולי גם יהדות. רוב היהודים שהם פוגשים הם מטיילים כמובן (פושקר לא רחוקה, והיא מקום מפגש לנופש הכולל נוף, אוכל וסמים), ולכן דואגים לציין בכתבה ש

The Chabad — a place of worship for Jews in Pushkar, attracts thousands of Jews in the state.

"החב"ד", אם כן, הוא מקום פולחן המושך אלפי יהודים. הנה יהדות בעיניים הודיות.

החילונים לא ממש מזדהים עם הדתיים

זה מפתיע אולי רק את מי ש"יהדות" היא עבורו שם קוד לגוש חמים של קהילתיות אורגנית. אבל זה לא המצב: רוב העם היושב בישראל מתעניין יותר ב"אח הגדול" מאשר בהלכה. כך לפחות עולה מתוך סקר חדש שנערך על פי בקשת חב"ד (שמנסה למתג את עצמה מחדש – כבר מצחיק). הנה:

אחת השאלות הבולטות בחנה את מידת ההזדהות של המרואיינים עם ערכי הזרמים השונים ביהדות, בדירוג של 1 ("כלל לא מזדהה") עד 10 ("מאוד מזדהה"). בקרב החילונים הגיעה חב"ד למקום השלישי מבין שבע אפשרויות עם "ציון" 3.4, כשקודמים לה הרפורמים (4.8) והדתיים-לאומיים (4.5). אצל המסורתיים זכתה חב"ד בציון 5.9 – שנייה רק לציבור הדתי-לאומי (6.9).

כלומר בסולם של אחד עד עשר הגיעה חב"ד ל-3.4 אצל החילונים, לפניה הדתיים הלאומיים עם 4.5, ולפניהם הרפורמים עם 4.8.

אז קודם כל מסתבר שרוב היהודים החילונים פשוט לא ממש מזדהים עם יהודים דתיים. אף תנועה דתית לא הגיעה ליותר מ-5 במדד ההזדהות. דבר שני מסתבר שהתנועה הרפורמית, עם כל ההכפשות והלעג נגדה, עם כל חוסר התקצוב וחוסר ההכרה הממסדית, לוקחת את המקום הראשון והחילונים מזדהים איתה יותר מכל. זה נתון מדהים, ועל רבני האורתודוקסיה לחשוב האם משהו בהתנהגותם היה יכול לעורר כזאת חוסר הזדהות בקרב הציבור היהודי החילוני. מנגד על התנועה הרפורמית לנסות למנף את האהדה הרבה להכרה ולכוח ציבורי אמיתי.

והנה חלק מהמיתוג החדש של חב"ד, סתם בשביל הכיף: