ספר חדש על "מעשה משבעת הקבצנים" של הרב יאיר דרייפוס

לא מזמן יצא ספר ובו ניתוחים על מעשיותיו של ר' נחמן בעריכת רועי הורן (שטרם שזפתי בו עיני), והנה ספר נוסף על אחת המעשיות הידועות ביותר שלו. חתונה של אבודים מבוסס על שיעורים שהעביר הרב יאיר דרייפוס בישיבת "שיח יצחק" (שבראשה הוא עומד) ובבית כנסת "קול רינה" בירושלים. העורך, איתן אברמוביץ, כותב ש"הרב דרייפוס מפרש את המעבר של ר' נחמן [לקראת סוף חייו] מתורות לסיפורים כניסיון לחרוג ממגבלות השפה", ואילו דרייפוס עצמו כותב כי "'חתונה של אבודים' הוא ניסיון שלי לספר מחדש את 'המעשה מז' בעטלירס' בשפה שבני אדם משוחחים היום עם עצמם, עם זהותם ועם ספקותיהם."

לא קראתי את הספר (לבד מחלקים קטנים), אבל ביליתי לא מעט זמן עם הרב דרייפוס באומן בראש השנה האחרון, והתרשמתי מאוד מרגישותו ויכולתו לראות לנפש אדם. אני בטוח שתכונות אלה באות לידי ביטוי בספר.

פני הספר

אני מרצה בכנס הבינלאומי של האגודה הישראלית לחקר החינוך היהודי

ב- 27-28 לדצמבר יערך הכנס הבינלאומי של האגודה הישראלית לחקר החינוך היהודי באונ' בר אילן, ואני אומר שם כמה מילים. הנה התוכנית של המושב שאני אדבר בו, שיתחיל ב-11:30:

כתה 317:
סימפוזיון – להחיות את מעמד התנ"ך במערכת החינוך –  האם יש סיכוי? או: אילו כלים נדרשים לכך?
יו"ר: ד"ר מלכה שנוולד (מכללת תלפיות ומכון מופ"ת) – להפוך את הוראת תנ"ך למקצוע.

משתתפים:
ד"ר חיה בן-איון (מכללת לוינסקי) – בית הספר היסודי כצומת מכריע.
ד"ר רבקה רביב (מכללת אורות ואוניברסיטת בר-אילן) – שליחות אישית של מורה התנ"ך בבית הספר.
מר תומר פרסיקו (מכון הרטמן ואוניברסיטת תל-אביב) – העצמת הרוח בלימודי התנ"ך בבתי הספר הכלליים.

ז'יז'ק על אלוהים

סיכום נאה להרצאה שנתן סלובוי ז'יז'ק בניו-יורק בשבוע שעבר בה הוא מתייחס לדת ולאלוהים התפרסם היום באתר Killing the Buddha. ז'יז'ק, שיחד עם ז'ק דרידה המנוח ואלן בדיו שעדיין חי מתעסק לאחרונה באלוהים בכלל ובנצרות באופן ספציפי חושב היום, מרקסיסט ככל שהוא, שללא דמותו המאיימת של המלך השמימי החברה מועדת להוליד מתוכה רודנים מגאלומנים. מצד שני, הרי אין אלוהים, ואת זה אנחנו כבר לא יכולים להכחיש. מה עושים? על פי ז'יז'ק מה שנותר לנו מהנצרות הוא רוח הקודש, אותה מגלים ביחסים בין-אישיים, כלומר במוסר אנושי פשוט, אם כיי בכלל זה גם בגאולת מעמד הפועלים והלחימה בניצול כלכלי. אגב, אחד הדברים שמסכנים לדעת ז'יז'ק את החברה הוא דווקא רוחניות הניו-אייג', שלדעתו מייבאת ערכים מזרחיים נפסדים.

אז אפשר לקרוא את ז'יז'ק בלינק, וכאן אביא פסקה בו מסוכמת הפרשנות שלו לספר איוב ולמותו של ישו, בהן הוא פתח את הערב:

He began with the Old Testament story of Job. The Sunday-school moral of the story emphasizes Job’s humility and faith: he wants to know the reason behind his suffering, but he insists only God has the answer. “Let the Almighty state his case against me!” Job says. Zizek’s reading points out that God dodges the question. Instead of answering Job, God catalogues the majesty and enormity of his creation, describing in vivid detail the natural wonders and savage animals of the world. “Look at all the mess I’ve created!” Zizek said, paraphrasing God. “Sorry, I don’t control it.” In this reading, God can offer us no explanatory relief, and Job’s heroism lies in his courageous acceptance of life’s absurdity.

Zizek’s argument reached its climax in his reading of the crucifixion. When Jesus cries out from the cross—“My God, why have you forsaken me?”—he doesn’t even get an evasive monologue from above. There is no reply. Zizek interprets these events literally: God in heaven affirms in silence that he is utterly absent, and then God on earth dies. The crucifixion becomes an atheist parable. In our search for cosmic meaning and moral authority, we can no longer expect revelations from a burning bush or an miracle-wielding deity incarnate. We’re on our own.

הרב שמולי בוטח במאמר חשוב על הומוסקסואליות

אחד הרבנים המוכרים ביותר בארה"ב, Shmuley Boteach, פרסם לפני חודש מאמר חשוב על הומוסקסואליות, שהגעתי אליו במקרה רק עכשיו. לבד מהדברים הרגילים על כך שגם להומואים מגיעה אהבה ולא טוב היות האדם לבדו, ולבד מההזכרה שאמנם המקרא מכנה משכב זכר "תועבה" – אבל שהוא מכנה גם עוד כל מני דברים כך, ביניהם אכילת לא-כשר, זביחת עולות בעלות מום, ואפילו קנאה, בוטח מציין בצורה משמעותית שיחסים הומוסקסואליים אינם בכלל מעשה בלתי מוסרי. שזה עניין דתי ותו לא. הנה ראשית הפסקה על עניין ה"תועבה":

Some people of faith insist that homosexuality is gravely sinful because the Bible calls it an "abomination." But that word appears approximately 122 times in the Bible. Eating nonkosher food is an "abomination" (Deuteronomy 14:3). A woman returning to her first husband after being married in the interim is an "abomination" (Deuteronomy 24:4). Bringing a blemished sacrifice on God's altar is an abomination (Deuteronomy 17:1). Proverbs goes so far as to label envy, lying and gossip "an abomination to [the Lord]" (3:32, 16:22)

והנה הפסקה החשובה יותר על המעמד המוסרי של ההומוסקסואליות:

Homosexuality is a religious, not a moral, sin. A moral sin involves injury to an innocent party. Who is harmed when two unattached, consenting adults are in a relationship? Homosexuality is akin to the prohibition against lighting fire on the Sabbath or eating bread during Passover; there is nothing immoral about it, but it violates the divine will.

כלומר לא מדובר בעניין מוסרי, שהרי מה לא מוסרי בשני אנשים שאוהבים אחד את השני ולא מזיקים לאף אחד? יחסים הומוסקסואלים אסורים, אומר בוטח, כפי שהדלקת אש בשבת אסורה, כפי שאכילת חמץ בפסח אסורה. אין בזה שום דבר לא-מוסרי.

זו אבחנה חשובה, ובכוחה להוציא את העוקץ, את השנאה, מהיחס ההומופובי של הדת כלפי העניין. שכן אף אחד לא שונא או מזדעזע מאוכלי חמץ בפסח, למרות שיש כאלה שגורסים שהאל אוסר על כך.

הגעתי אל בוטח כי מישהו שלח אלי בכלל את הפוסט הזה, של הרב איזשהו רב יהודה לוין, שיוצא בבוטות נגד בוטח ומכנה אותו "מפלצת", והכל בוידאו די מבדר:

אוהבים יהודים, לא אוהבים בודהיסטים???

כך מסתבר על פי מחקריו האחרונים של רוברט פוטנם, סוציולוג חשוב מהארוורד, שכתב בעבר את הספר המשפיע Bowling Alone (שעסק בהתפוררות של הדבק הקהילתי והרצון לשתף ולהשתתף בארה"ב). בספרו החדש, American Grace הוא כותב על הפלורליזם הדתי שמחייבים החיים בארה"ב, מכיוון שכולם מכירים משיהו שהוא גם נחמד וגם מדת אחרת, ולא מסוגלים להעלות על הדעת שהוא הולך לגיהנום (תזה שכתב עליה כבר לא מעט פיטר ברגר).

בכ"א, על פי מחקריו הקבוצה הדתית שהכי סובלניים כלפיה בארה"ב היא היהודים. כן כן, האנטישמיות בשפל של כל הזמנים. מאידך, הקבוצות שהכי מסתייגים מהן הן מוסלמים, מורמונים ו… בודהיסטים. אז מוסלמים זה לא קשה להבין למה. מורמונים הם גם קבוצה שמצד אחד מתבדלת באמונותיה המשונות ומצד שני מהווה מעין "עיוות" של הנצרות. אבל בודהיסטים??? בכתבה של ה-Forward (כאן) ההסבר הוא שזו דת שהיא מחוץ למסורת היהודית-נוצרית, אבל זה לא הסבר מספק לדעתי. אני מנחש שזה מפני שיש הרבה פרופגנדה אנטי-בודהיסטית מחוגים נוצריים שמרנים, שרואים בבודהיזם (במידה מסויימת של צדק) סכנה דתית, בכך שהוא סוחף מאמינים רבים, ודווקא מהסוג היותר מתוחכם ורוחני.

הרב חיים רפופורט ואנוכי בפולמוס המשיחיות החב"דית

בגליון תכלת האחרון התפרסמה תגובתו של הרב חיים רפופורט (הממונה על תיק האתיקה הרפואית במשרדו של הרב הראשי של בריטניה) למאמרי אודות תודעתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש (כאן בבלוג, כאן באתר תכלת, כאן ב-pdf). תגובתי לתגובתו והתפרסמה אחריה – והפעם שתיהן בעברית, אחרי שהתגובות התפרסמו באנגלית בגליון האנגלי של כתה העת. הנה הן:

המשיחיות בחב"ד

לעורכים,

במאמרו "המשיח האבוד של חב"ד" (תכלת 36, קיץ התשס"ט/2009) מבקש תומר פרסיקו לשכנע את קוראיו כי רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, ניסח פרשנות חדשה ורדיקלית לתנאים שמנה הרמב"ם בהלכות מלכים לזיהויו של המשיח, כך שהוא עצמו יתאים לתיאור. כסימוכין לתזה שלו מביא פרסיקו ציטוטים וראיות מתוך נאומיו ומעשיו של הרבי, ולחיזוק מוסיף מטענותיהם של אנשי אקדמיה אחרים, בעלי אוריינטציה דומה. מרבית ה"הוכחות" שהוא מציג מורכבות משפע רמיזות המופיעות בנאומיו של הרבי, רמיזות שאפשר לסכמן במילים אלה: "אני הוא המשיח העל־אנושי שציפו לו דורות רבים. בין שהוכשרתי לכך ובין לאו, נבחרתי על ידי הקב"ה להושיע את ישראל. אני אגאל אתכם – ואפשר שכבר עשיתי זאת". לשיטתו של פרסיקו, אפילו אותן אמירות של הרבי הנראות תמימות למדי למראית עין נטענו למעשה במסרים חבויים בדבר היותו הוא עצמו משיח צדקנו – מסרים שתלמידיו היו קולטים בנקל.

אלא שהדמות שמשרטט פרסיקו במאמרו רחוקה מרחק רב מדיוקנו האמיתי של הרבי, שלתורתו נמשכו עשרות אלפי אנשים, ואני ביניהם – הרבי שאף זכיתי להכיר באופן אישי.

הרבי שהכרתי היה אדם ענו, צנוע ומרעיף חסד, שפיתח תיאולוגיה מורכבת. כל ימיו היו קודש לתיקון עולם, חיים של אמונה וביטחון בבורא עולם; הוא הכיר במגבלותיו האנושיות של האדם והדגיש את הצורך לממש את הפוטנציאל האנושי הטמון בנו בלי ליפול למלכודת של האדרה עצמית. הוא התייחד במסירות, בלהיטות ובאופטימיות מוחלטות – וכל זאת לצד תודעה עמוקה של ריאליזם. אליבא דפרסיקו, לעומת זאת, הרבי הוא אדם ששגה באשליות אובססיביות בנוגע ל"אחריותו המשיחית", אדם שתחושת החשיבות העצמית שלו כמעט שלא ידעה גבולות ושהחזיק בתיאולוגיה שהייתה מביישת אפילו את הוגי הדעות הדתיים הפרימיטיביים ביותר.

אף שהתזה של פרסיקו ראויה להפרכה מן המסד ועד הטפחות, אגביל את עצמי כאן לדוגמה המרכזית והמייצגת ביותר לטענותיו המטעות, בתקווה שאצליח להמחיש עד כמה הוא חסר את הידע הנדרש להתמודדות עם המקורות הרלוונטיים.

בטרם אעשה זאת, עליי להצהיר בבירור היכן אני עומד ומאיזו נקודת מוצא אני כותב את דבריי: ראשית, אני עצמי נכחתי ברבים מן האירועים שפרסיקו מזכיר במאמרו; שנית, חקרתי את כל שיחותיו של הרבי על משיחיות ועל עניינים קרובים; ושלישית, כמי שנמנה עם המעגלים הפנימיים של תנועת חב"ד, אני מכיר לפני ולפנים את הדקויות הטמונות בשפה של קבוצה סגורה זו. כיוון שכך, אני מרגיש שיש לי הכלים לקבוע כי מאמרו של פרסיקו אינו מבוסס על מחקר שיטתי וקונטקסטואלי של המקורות הראשוניים שבהם הוא דן. תחת זאת, מסקנותיו גובשו בהשפעת התעמולה שמקדמים "משיחיסטים" רדיקליים, שאינם מייצגים את ההשקפות של תנועת חב"ד ושברוב המקרים לא ייתכן שהיו נוכחים באירועים שהם מתיימרים לתאר. אוסיף ואומר גם שאינני מציג כאן את השקפותיו של זאב בודד, חסיד חב"ד תועה הרואה את הדברים מנקודת מבט לא שגרתית. נהפוך הוא, דבריי מבטאים את עמדות הזרם המרכזי של תנועה – עמדות המתועדות בפרסומים רבים וחשובים של חב"ד וזוכות לתמיכת הרבנים ומורי ההלכה הידועים ביותר בקרבה.

הרבי עסק בתנאים המשיחיים של הרמב"ם בכמה נאומים פומביים ומכתבים שהתפרסמו. הוא תמיד עמד על כך שהרמב"ם התכוון שדבריו יובנו כפשוטם וכלשונם, והדגיש שכתבי הרמב"ם הם הסמכות האחרונה בעניינים אלה. יתר על כן, הרבי קבע כי הרמב"ם ביקש לא רק לספק לעם היהודי כלים שיאפשרו לו לזהות את משיח האמת, אלא גם לחמש אותו באמצעים מוסמכים נגד משיחי שקר.

אפשר לראות זאת, למשל, בהתעקשותו של הרבי כי מילותיו של הרמב"ם, "אם יעמוד מלך", מתייחסות למונרך במובן הרגיל של המילה. המילה "מלך" מורה על אדם הנהנה מסמכות אוטוקרטית מוכרת ומקובלת על העם היהודי (אף שלא מונה עדיין בידי הסנהדרין); אדם שיחייב את העם ללכת בדרכי התורה ("ויכוף כל ישראל לילך בה"), וזאת תוך שימוש בסמכותו המלכותית כדי לכפות על יהודים קשי עורף לציית לחוק היהודי. המלך יצליח אפוא להניע את כל היהודים לקיים את המצוות במלואן, בין שירצו בכך ובין לאו. רק לאחר שישיג מטרה זו ימשיך המלך לשלב הבא ויילחם את מלחמות ה' – דהיינו המלחמות הגשמיות נגד אויבי ישראל, ובהם עמלק (בהערת אגב אמר הרבי כי בכך עשויה להיכלל גם לחימה נגד גורמים אנטי־יהודיים מבית, אבל, מיהר להוסיף, "זהו פְּשֶעטְל ותו לא", כלומר זוהי פרשנות לא מילולית של המונח). אם וכאשר ימלא מלך כלשהו את כל התנאים שהוזכרו לעיל, אז – ורק אז – אפשר יהיה לשקול את האפשרות כי הוא המשיח המובטח.

פעם אחר פעם חזר ושנה הרבי כי זוהי קביעתו הסופית של הרמב"ם ואין עליה עוררין, וכי יש לדחות בתוקף כל יומרה לאצטלה משיחית שאינה מקיימת את תנאיו של הרמב"ם כלשונם. לעתים הוא אף הוסיף כי נכון לזמן הזה אין איש ההולם את התיאור. ברור אפוא שעל פי עמדתו המוצהרת של הרבי לא ייתכן כי השתעשע ברעיון שהוא עצמו התגלמות המשיח הרמב"מי.

אבל פרסיקו כנראה אינו מודע להצהרותיו החוזרות ונשנות של הרבי בעניין זה. זהו ההסבר היחיד שאפשר להעלות על הדעת לטענות חסרות השחר המופיעות במאמר, שלפיהן, למשל, תנועת הנוער שהקים הרבי, "צבאות השם", נועדה למלא אחר התנאי שהעמיד הרמב"ם כי המשיח "יילחם את מלחמות ה'", או שמשחק המילים הדרשני שלו על הצירוף "ובנה מקדש במקומו" נועד להתפרש כרמז לבנייה ממשית של בית כנסת. זאת ועוד, על אף הצהרותיו התקיפות של הרבי המעידות על ההפך הגמור, פרסיקו מייחס לו את האמונה כי הוא נמצא במעמדו של אותו המלך שהזכיר הרמב"ם, ומוסיף כי "דימוי עצמי מרומם זה ניכר… ביחס האדנותי שהפגין הרבי כלפי מנהיגים אחרים: הוא לא הסכים, למשל, לבקרם, יהא מעמדם בכיר ככל שיהיה; מי שרצה להיוועד עמו צריך היה לעלות אליו לרגל".

בקצרה, לכל אורך המאמר מחמיץ פרסיקו את ההבחנה – שהיא בבחינת הנחת יסוד עבור כל חוקר רציני של כתבי ליובאוויטש – בין מונחים שנקט הרבי מתוך הרמנויטיקה דרשנית ובין אלה שהביע בהקשר פרגמטי ועובדתי.

פרסיקו ככל הנראה גם אינו מודע למקרים הרבים שבהם גינה הרבי את אלה שהתייחסו אליו כאל המשיח. במקרה אחד כזה, ב־1991, הצהיר הרבי כי עליו לצאת מבית הכנסת לנוכח התבטאויות כאלה (תיאורו של פרסיקו את הרבי המעודד את דוד נחשון בדיבורי הסרק המשיחיים שלו לקוח מתוך הקורפוס ההולך וגדל של מיתולוגיה משיחית). בכמה מקרים נזף הרבי בפומבי באלה שעסקו בספקולציות משיחיות, ודחה בתקיפות איגרות פרטיות של אנשים שפנו אליו כאל המשיח. לדוגמה, כאשר פעיל ישראלי יצא בהתבטאויות משיחיות על אודות הרבי, שלח לו מנהיג חב"ד מסר שאינו משתמע לשתי פנים: "אתה תוקע סכין בלבי".

מקרה אחר, שאירע בשנת 1992 ושתועד בקלטת וידיאו השמורה בידי ה־Jewish Educational Media, מפריך אף הוא את טענותיו של פרסיקו. זמן לא רב לפני שלקה הרבי בשבץ הגורלי שממנו לא התאושש מעולם, ניגש אליו עיתונאי מישראל ואמר לו: "אנו מעריכים אותך מאוד, אנחנו רוצים לראות אותך בישראל; אמרת שבקרוב תהיה בישראל, אז מתי תבוא?". הרבי השיב: "גם אני רוצה להיות בישראל". העיתונאי התעקש, "אז מתי, מתי תבוא?", והרבי השיב, "הדבר תלוי במשיח, לא בי". העיתונאי לחץ, "אתה המשיח!", ואילו הרבי ענה לו, "אני לא".

מקרים אלה ואחרים כמותם, המתועדים כולם בספרות חב"ד, חמקו ככל הנראה מעיניו של פרסיקו.

לבסוף אכתוב, בצער, כמה מילים על ההשערה הבוטה המועלית במאמר כאילו הרבי נמנע מלמלא מצוות פרו ורבו וחי חיי פרישות משום שראה עצמו כמשיח. הייתי רוצה להאמין שאין כל צורך לטרוח ולהפריך את הדעה הזו, המתארת סוג של משיחיות המאוס בעיני היהדות האורתודוקסית והעומד בניגוד גמור לכל תורתו של הרבי. הטענה הזו משקפת מגמה מדאיגה המתענגת על ספקולציות משוללות כל היגיון, מאפשרת להרהורים בטלים ותועים להתחפש לתזות מלומדות, ומנצלת טרגדיות אנושיות ואישיות מאוד כדי לקדם סיפורי מתח בנוסח העיתונות הצהובה, המתעטפים באצטלה של ז'רגון אקדמי.

אם אנשי האקדמיה העוסקים במדעי היהדות מבקשים לשמור על יושרתם ועל כבודם, עליהם לנקוט משנה זהירות לפני שהם מעניקים במה לתיאוריות ממין זה. עצם שילובה של ספקולציה כה מופרכת בזירת לימודי היהדות פוגע במוניטין של הדיסציפלינה כולה.

הרב חיים רפופורט
לונדון

תומר פרסיקו משיב:

הרב חיים רפופורט מנסה בביקורתו להפריך את קביעתי כי הרבי חשב, ואף רמז, שהוא המשיח. בהתבסס על הצהרתו בדבר בקיאותו ומומחיותו בנושא הנידון, ובלי להביא ולו מראה מקום אחד, הוא קובע שהתזה העיקרית של מאמרי אינה נכונה. דא עקא שרפופורט בוחר להתעלם מראיות רבות שהבאתי כתימוכין לטענתי. הוא שולל, למשל, את קביעתי כי הרבי עודד הצהרות על כך שהוא המשיח, אף שנמצאו עדים רבים לכך, שלא לדבר על הסרטונים המראים בבירור את הרבי כשהוא מנופף בידיו לקול שירת חסידיו "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד". בהערות השוליים למאמרי סיפקתי קישורים לאתרי אינטרנט שבהם מוצגים סרטונים אלה, והקוראים – ורפופורט בכללם – מוזמנים להתרשם בעצמם.

למען האמת, אינני מוצא טעם רב בהתנצחות שבה כל צד ממהר לשלוף מאמתחתו הוכחות לאמיתות טענותיו. הרב רפופורט כבר הוכיח, בביקורת שוללת שפרסם לאחרונה על ספרם החשוב של החוקרים שמואל היילמן ומנחם פרידמן, הרבי: חייו של מנחם מנדל שניאורסון בעולם הזה ובעולם הבא (The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson), כי אינו מייחס משקל רב לעובדות שאינן מתיישבות עם התמונה שהוא מבקש לצייר. אולם לא זו הסיבה האמיתית לכך שאין טעם בוויכוח בינינו. אין בו טעם מפני שהוא מנותק לחלוטין מן המציאות. שהרי בשעה שרפופורט מנסה להוכיח שהרבי מעולם לא טען כי הוא המשיח, רוב רובם של חסידי חב"ד מחזיקים בדעה ההפוכה.

ואמנם, בדחייתו את הפרשנות המייחסת לרבי כוונות משיחיות, יוצא רפופורט לא רק נגד העדויות הניצחות ולא רק נגד ההיגיון הבריא, אלא גם נגד רוב מניינה ובניינה של חסידותו. ניכר כי הביקורת שהוא מותח על טיעוניי מכוונת בעצם כלפי אחיו מתוך התנועה, אף שמטרתו המיידית היא להציל את תדמיתה של החסידות כלפי חוץ.

אפשר להבין את הרב רפופורט. הוא מייצג מיעוט שבמיעוט של חסידים מיושבים בדעתם, הרואים בעיניים כלות כיצד גוזל השלהוּב המשיחי שאחז בחב"ד את כבודה של תנועתם המפוארת. אכן, הייתי שמח לו דעותיו של רפופורט היו באמת בגדר "עמדות הזרם המרכזי של התנועה", כדבריו. האמת, לצערי, שונה לחלוטין. רפופורט מנהל קרב בלימה אבוד נגד הרוב המוחלט של החסידות, המגשים כיום את מורשתו של האדמו"ר בנחישות שלא הייתה אפשרית לולא נבעה מוודאות עמוקה בדבר רצונו המפורש של המנהיג הנערץ. הרב רפופורט יכול להמשיך ולטעון בלהט שמנחם מנדל שניאורסון לא התכוון להמליך עצמו למלך המשיח, אבל החסידים האחרים האזינו לאותם הדברים ויודעים היטב שהרבי התכוון גם התכוון לכך, והחסידות עצמה כבר רחוקה ממנו כרחוק הירח מן הארץ.

עלון "בודהיזם בישראל" גליון א': תרגול מדיטציה

אתר בודהיזם בישראל המושקע, שמקבץ בתוכו מאמרים של כותבים שונים על בודהיזם וכן לוח פעילויות הקשורות בבודהיזם בישראל, החל לפרסם כתב עת, בחינם למנויים לרשימת התפוצה. הגליון הראשון מקבץ בתוכו טקסטים שונים על תרגול מדיטציה, רובם מתורגמים מפיהם של מורים גדולים ממסורות שונות. מדובר, אם כן, במעין מבוא לתרגול מדיטציה למתחילים. זה לא יכול להיות תחליף לקורס, אבל זו בהחלט יוזמה ברוכה, ותרומה נאה מאוד למחפשים בארץ. הנה הגליון ב-pdf.

הרב אמסלם נגד תרבות הכולל

רק הזכרנו כאן את אומץ לבו של הרב אמסלם, והנה מתפרסמת פצצה שהוא השליך למרכז בית המדרש הליטאי. בקונטרס חדש שהופץ הוא קובע בפירוש:

לימוד תורה בארצות המזרח מעולם לא התפתח לכדי מסגרת ממוסדת, אלא בצורה פרטית בין הלומד והתומך בו במתכונת יששכר וזבולון. הסיבה?! האוירה לא עודדה לכך, דרכם של הרבנים ושאר תלמידי החכמים היתה לשלב תורה ופרנסה יחד.

כשהנציגים החרדים מדברים גבוהה גבוהה, על חשיבות "הכוללים" לעם ישראל ולתורת ישראל, כדאי מאוד לדעת, כי בארצות צפו"א ובכל מחוזות הספרדים, המושג והמסגרת הנקראת בזמנינו "כולל אברכים" לא היתה קיימת מעולם!

גם במרבית ארצות אשכנז המסגרת והמערכת הזו כמעט לא היתה קיימת, והינה חדשה יחסית.

כלומר הוא אומר את מה שברור לכל בר דעת, והוא שתרבות החיים על חשבון הציבור, כמו התרבות החרדית כולה, היא המצאה מודרנית ואשכנזית. עם הסכמה של הרב מאזוז, הרב אמסלם ממצב עצמו כאלטרנטיבה האמיצה – ויותר חשוב, האותנטית – יותר משאר ש"ס, שמצטיירים כמלחכי הפנכה של הליטאים. ושימו לב למילים אלה (הציטוטים אינם מהקונטרס אלא ממאמר שלו, בלינק לעיל):

למרבה הצער, הקולות השפויים, קולם לא נשמע, הם בדרך כלל מושתקים ובעיקר הם מ-פ-ח-ד-י-ם, החלק הכוחני הגדול מומחה בלעשות דה-לגטימציה לכל מי שמערער מוסכמות חברתיות, או הלכתיות מקובלות, שלא קבלו גושפנקא של מובילי הטון והעסקנים, והכל תחת מעטפת הגנה של "דעת תורה".

כמה נכון. וכמה חבל שאין יותר רבנים אמיצים כמוהו. ועוד:

הדרך הקנאית לא היתה מעולם דרך חכמי הספרדים ואינה דרכינו, צריך לומר זאת בגאון ובלי בושה. הדרך השפויה והמתונה בכוחה לקרב לבבות, בכל העדות והמגזרים ספרדים כאשכנזים, חרדים ושאינם חרדים, דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלנים. הקיטוב בחברה רק מגביר שנאת חנם.

דרוש שינוי וחשיבה אחרת, דוקא הגישה הספרדית בעלת כוח ההכלה, מסוגלת לתת מענה וסיכוי לדו קיום בחברה ודוקר על רקע של קיטוב הולך וגובר, מתברר יותר ויותר הצורך לנוכחותם של קולות מתונים, ברוח "שביל הזהב" הידוע של הרמב"ם.

איזה יופי. באמת כל הכבוד.

מפגשים אודות רבי נחמן מברסלב

shamless plug, כמו שאומרים, לשיעוריו של גיסי לעתיד, נתנאל יחיאלי, על תורתו של ר' נחמן מברסלב', בבית קולות, שאני בטוח שיהיו לא רק מעניינים אלא גם מרגשים:

ר' נחמן מגיע לסלון…

סלון הספרים היהודי נובמבר 2010 – מרץ 2011, חורף תשע"א

מפגש פתיחה: יום שני, 15 בנובמבר 2010 , בשעה 20:00

במלאות 200 שנה לפטירת ר' נחמן מברסלב ועם הרנסנס העכשווי של הגותו ויצירתו, סלון הספרים היהודי פותח בסדרה של 10 מפגשים סביב דמותו של ר' נחמן, הגותו, סיפוריו, זרמים בברסלב כיום, ניגוני ברסלב וכיוב'.

אופי המפגשים – חלק מרכזי יוקדש ללימוד ישיר של טקסטים הקשורים לחסידות ברסלב, ועיסוק בשאלת המפגש בין הלימוד לחיים שלנו כישראלים שחיים כיום. חלק משני יוקדש להרצאה הנותנת תמונה רחבה יותר על הנושא הנלמד ועל הקבלות מעולמות תוכן מערביים ומזרחיים : פסיכולוגיה, פילוסופיה, מזרח.
המפגשים נערכים באווירה חופשית המעודדת השתתפות פעילה של הנוכחים.

תאריכי המפגשים :

1. 15.11 –   מבוא והיכרות עם דמותו, ביוגרפיה ויצירה של ר' נחמן.
2. 29.11 –   עין טובה.
3. 6.12 –     לא לדחוק את השעה.
4. 20.12 –   שמירת הברית – היחס למיניות.
5. 3.1 –       מסיבת חנוכה. ניגוני ברסלב.
6. 17.1–      הרצון והגעגועים.
7. 31.1–      סיפורי מעשיות, מעשה מאבדת בת-מלך.
8. 14.2–      היחס לטבע, ההתבודדות.
9. 28.2 –     על הייאוש.
10. 14.3 –   זרמים בברסלב כיום.

יתכנו שינויים בתאריכים או בנושאים. יתכן שיתקיים מפגש נוסף – סיור בירושלים ומפגש עם דמויות שונות הקשורות לר' נחמן.

איפה ומתי ? ימי שני בערב, פעם בשבועיים, רחוב ברנדס 5 בבית יהודית וג'ייקוב נימן, בין השעות 20:00-22:30

גודל הקבוצה – 12-15 אנשים.

ניתן להודיע שבועיים מראש על אי השתתפות במפגש ואז לא יגבה תשלום. משתתפים חדשים – ניתן לשלם רק על מפגש ראשון.

המנחה : נתנאל יחיאלי. (36). בוגר מספר ישיבות והחוג למחשבת-ישראל באוניברסיטה העברית. עוסק בהוראת יהדות במסגרות חילוניות ודתיות. מתעניין בצמיחה והתפתחות רוחנית ונפשית בהקשר היהודי ובהקשר העולמי. אוהב פסיכולוגיה. נשוי לאורית שעוסקת בדיקור סיני. אב ל-3 בנים.

סלון הספרים היהודי  – רחוב ברנדס 5 דירה 3, תל אביב.

לפרטים:  יהודית פסוב – נימן, נייד – 0545527580
passov.nehman@gmail.com

קמפיין הומניסטי אנטי-דתי חדש

ה- American Humanist Association השיק אתמול קמפיין הנקרא "Consider Humanism". הקמפיין מציג מודעות המציבות זה מול זה ציטוט (ברברי) מכתבי הקודש וציטוט (נאור) מפיו של הומניסט צמרת. הנה שתי דוגמאות (לחצו להגדלה):

מדובר אם כן בקמפיין אנטי-דתי נוסף מז'אנר דוקינס ושות', שיוצא בעצם נגד התפיסה המאוד פשוטה, אף פרימיטיבית, של הדת, בה אנחנו נצמדים לפשטי הכתוב בצורה פונדמנטליסטית ומילולית ביותר. צבעי המודעות לא מותירים מקום רב לספק: הומניזם נבדל מדת כמו שחור ולבן. אבל תפיסה היסטורית רצינית קצת יותר תגלה לכל בר דעת שההומניזם צמח מתוך המסורת היהודו-נוצרית, ואף שקשה לבסס אותו בלעדיה (והנה, בדיוק לפני כמה ימים פורסם סיכום נאה של תורתו של יורגן הברמס, עוד הומניסט צמרת, שעומד על כך).

לאתר התנועה
לאתר הקמפיין