מאמר על ה"ערב רב"

לאחרונה התפרסם מאמר מעניין של אסף תמרי על מושג ה"ערב רב" בהקשר היהודי. תמרי מתחקה אחר גלגוליו של המונח החל מהמקרא, דרך הזוהר ועד ימינו, בהם הוא משמש כתירוץ לכל כשלון בתיאוריות קונספירציה מגוחכות של קיצוני הימין הדתי (שאינו קוקיסטי). הערב רב עבורם הוא איום, ו

האיום שמציב הערב רב הוא קודם כול וראשית כול בעירוב הכרוך בו, ולכן הוא קשור בקטגוריות של טוהר ואחידות. כאמור, הערב רב מכניס את החוץ אל הפנים, ובכך מאיים על הפנים בהשתלטות של החוץ עליו, בעיקר נוכח העובדה שהמאפיין העיקרי שלו הוא היותו בחינת ביניים, השייכת במידה כמעט שווה אל הפנים ואל החוץ: "יהודים על פי ההלכה, נולדו לאמא יהודייה והם נראים כיהודים לכל דבר, רק שהשורש הרוחני שלהם הוא שורש רע."

הסקירה מעניינת כאמור ובסופה מציע תמרי גם ניתוח פוקולדיאני של המושג. הנה כל המאמר (כחלק מכתב עת חדש של מרכז מינרווה באונ' תל-אביב הנקרא מפתח), וניתן גם להורידו שם ב-pdf.

גם בבודהיזם מורים רוחניים שוכבים עם תלמידות

אם היה למישהו ספק.

נודע ש-Eido Shimano, שמאז 1965 הוא מנהיג מרכז זן-בודהיזטי במנהטן, קיים במשך שנים מפעל של ניצול מיני סדרתי בתלמידותיו. קראו על כל זה בכתבה של הניו-יורק טיימס כאן (עוד דיווח קצר על העניין כאן). התירוץ של אחד העוזרים של המורה הוא עלוב במיוחד:

“What you see in America is a lot of Asian Buddhist teachers coming into contact for the first time with spiritual communities that include women,” Mr. Strand said. “And they weren’t necessarily prepared for that.”

אז הם מוכנים לראות את המציאות כפי שהיא אבל לא לראות נשים בסביבתם.

מה שכן, הכותב, מרק אופנהיימר, מצביע על כך שבמסורת הבודהיסטית הגבולות לכאורה ברורים פחות מבאלו המונותאיסטיות. זה כמובן לא ממש נכון: הרי נזיר אמור להיות נזיר, וניצול הוא עדיין ניצול. אבל אז יש את העניין ההוא של טנטרה, ו-crazy wisdom, ואולי אפשר לחשוב שאולי אפשר לחשוב שמותר משהו. מה שלדעתי באמת הוא העניין הוא שהמסורות האלה פשוט לא הובאו למערב יחד עם כל החוקים שאפיינו אותן במזרח. הבודהיזם הגיע מופשט מהעטיפה המסורתית-שמרנית, לעיתים רק כטכניקה מדיטטיבית ולעיתים ככזו + כמה מנהגים טקסיים או אמונות משונות (גלגול נשמות למשל). במצב כזה הגבולות אכן, ובוודאות, פחות ברורים. אותו מורה הרי הנהיג במרכז שלו חוקים כפי שחשב בעצמו שצריך, ומה שלא לימד כנראה לא היה ידוע לתלמידיו. מצב כזה מזמין ניצול כוח לרעה.

סיפורו של שבתאי צבי ומשמעותה של התנבאות המונית

בגליון סגולה האחרון מספר יהודה יפרח בצורה יפיפיה את עלילותיו המדהימות של שבתי צבי והתנועה המשיחית שהוא עמד בראשה. הדברים באמת ארוכים וידועים, אבל יפרח שוזר אותם בנראטיב מענג ומותח, ובאמת כדאי לקרוא. הנה. מומלץ לכל מי שמאמין שמישהו (הרבי, ניר בן ארצי וכו') הוא המשיח.

אותי עניינו במיוחד בקריאה של המאמר תיאורי הניסים והנפלאות שפקדו את "המאמינים", כלומר חסידיו של צבי, כפי שקראו לעצמם. הנה כמה ציטוטים:

שבתי צבי נדד ממקום למקום הוא עבר בצפת ובדמשק והגיע בחודש אלול לחלב. השמועות המופלאות שפשטו כבר ברחבי העולם היהודי יצרו מתח רגשי ורוחני עצום. ראשי הקהילה סיפרו שאנשים, נשים וילדים נפלו על הקרקע, מפרכסים ומגמגמים דברי נבואה. התופעה המופלאה הזו חזרה על עצמה גם במקומות שכף רגלו של שבתי צבי לא דרכה עדיין. , שבה התגלו "עשרה נביאים ועשר נביאות", ושם מצטרף לתנועה גם המקובל הגדול רבי בנימין הלוי.

[...]

המתח המשיחי העצום נתן את אותותיו, ותופעת ההתנבאויות ההמוניות התרחבה. סוחר הולנדי העיד:

"למעלה ממאתיים נביאים ונביאות שנפל עליהם רתת וזיע והתעלפו, ומתוך כך אמרו כי שבתי צבי הוא משיח אמיתי ומלך ישראל שיוביל עמו לבטח לארץ הקדושה … אחר כך שבה רוחם אליהם ולא ידעו מאומה מכל מה שדיברו."

וכו' וכו' וכו', התגלויות והתנבאויות. מכיוון שאנחנו יודעים, בדיעבד, שש"ץ לא היה המשיח, כיצד ניתן להבין תופעות אלה? הרי לא הגיוני שכולם "עשו את עצמם". מדובר בתופעות אותנטיות של חוויות רוחניות קולקטיביות. לטעמי ניתן ללמוד כמה דברים מאלו, כמו למשל הערך האובייקטיבי המועט שיש כמעט לכל התנבאות או חיזוי עתידות; היתכנותן של חוויות מיסטיות כתלויות יותר בזמן ובמקום, ופחות ב"אמת" כלשהי שמתרחשת (כלומר התנאים החברתיים היו נכונים, לאו דווקא "התוכנית האלוהית"); הצורך להיזהר מאוד כמובן מלהביא ראייה מן הנס, ועוד.

יחד עם כל זה, לא צריך לבטל לחלוטין את ערכה האותנטי של השבתאות, כלומר שהיא אכן היתה תנועה משיחית אמיתית וטובה, אלא שכשלה. דהיינו, בהתנבאויות היה אכן גרעין של אמת, כמו גם בש"ץ עצמו, ולכן הוא הצליח כל כך. דא עקא, העניין לא הסתייע.

כמה מילים על ההתפתחויות בפרשת אלון

הרב מוטי  אלון מעולם לא הכחיש שדברי פורום תקנה לגביו נכונים. גם הבימים אלה הוא רק מוסר שהיסורים מזככים אותו. את עבודת ההכחשה + הטלת הרפש על פורום תקנה הוא משאיר למקורביו, שעושים עבודה מתלהמת ולא משכנעת בעליל. כל זה גם אחרי שהמשטרה החליטה להמליץ על העמדתו לדין.

ומה על פורום תקנה? מחד, הם מוסרים, הרגשה של הקלה גדולה, שכן הולך ונהיה ברור (למי שעוד השלה את עצמו) שהם לא "הכפישו" או "העלילו" או "חיסלו" או כל מני גוזמאות או הכפשות שכל מני אנשים טרחו להטיל לכיוונם. מאירך, לדעתי חייבת לבוא כאן בדיקה פנימית נוספת, מכיוון אחר.

כי מה שמתברר הוא, כפי שידוע ממקרים רבים, שבמקום שיש התעללות אחת, או מקרה ניצול מיני אחד, יש בדרך כלל יותר, ושברגע שנחשפת פרשה אחת מתגלות אחרות, שכן אנשים שהתביישו או הסתתרו עד כה יוצאים ומוסרים את עדותם. מסתבר מכך שלו היו חושפים חברי תקנה את מעלליו של הרב, או מעבירים את העניין הישר למשטרה כבר אז, היה יכול הדבר להתגלות וצדק היה יכול להתחיל להעשות. ההגלייה למגדל, אם כן, היתה לא במקום.

כמה דברים יכולים לתרץ את ההגליה בכל זאת: מול חברי הפורום לא עמדו מעשים פליליים של אלון, אלא רק מעשים בניגוד להלכה (או סתם מסריחים). במקרה כזה, שכפי הנראה, אני מקווה מאוד, הוא המקרה שלפנינו, אי אפשר לפרסם את העניין רק מתוך ניחוש שיגיעו עדויות נוספות אם כך יעשו. אי אפשר להרוס את שמו של אדם שלא עשה דבר פלילי רק מתוך השערה שהוא אולי עשה דבר כזה וזה ייחשף אם אכן יבואו ויהרסו את שמו.

עוד עניין שצריך להתחשב בו הוא שאם היה הפורום מעביר את העניין הישר למשטרה כבר לפני שנים ובשיא תהילתו של אלון, ההתקפות וההשתלחויות כנגדו היו עוד הרבה יותר גדולות, ואם בסופו של דבר לא היה יוצא מזה דבר, קשה להאמין שהפורום היה יכול להמשיך לתפקד ככלי אפקטיבי בציבור בו הוא נמצא. במקרה כזה, למרות שלכאורה "חייבים" לפנות מהר למשטרה, דבר כזה לא היה חכם, והנזק שיגרם בעקבותיו לפעולתו הברוכה של הפורום (כמקום מפלט כמעט יחידי למתלוננים רבים) יהיה גדול מדי.

מאמר חשוב של אלחנן שילה על סוגי היהדויות בימינו

למאמר שאביא אליו כמה קישורים רציתי  להקדיש רשימה שלמה, אבל משום מה לא הגעתי לזה. במאמר, שהתפרסם לפני כמה חודשים (במוסף "שבת" של מקור ראשון, כ"ג אייר תש"ע, 7/5/2010), שוטח ד"ר אלחנן שילה, אחת מהנועזים והישרים שבין ההוגים של הציבור הלאומי-דתי, תוכנית שעל פיה ההלכה תהפוך מנחלתו הבלעדית של מיעוט קטן בעם (בישראל) למסגרת שכוללת בתוכה חלקים נרחבים ממנו, זאת לא על ידי חזרתם, הלא-ממש-נראית-לעין בעתיד הקרוב, של ההמונים בתשובה, אלא על ידי הרחבת הלגיטימציה של החריגות ממנה.

שילה מבקש שנכיר בשלושה סוגי יהודים, שקיימים לדעתו בפועל (והוא מביא להם דוגמאות) ונדרשים ללגיטימציה בכוח כדי שיהיו מוכללים – לכתחילה ולא בדיעבד – ביהדות הלגיטימית (על פי ראיית האורתודוקסיה). הוא מדבר על יהודים הלכתיים, יהודים מעשיים ויהודים קיומיים. יהודים הלכתיים נאמנים להגדרתה העצמית של האורתודוקסיה. לעומתם,

"יהדות מעשית" היא כזו המחלקת בין שמירת מצוות ובין ההלכה. חלוקה זו, שכלל אינה קיימת בעולמו של היהודי ההלכתי המוכר, היא עניין סובייקטיבי ולא ניתן לשים גבול ברור הקובע מתי מסתיימת המצווה ומתי מתחילה ההלכה. ישנם יהודים רבים שרוצים לשמור מצוות, להמשיך את המסורת, אבל אינם מעוניינים בהלכה על כל הסעיפים הפרטניים והמעיקים מבחינתם. לדוגמה, הם רוצים לשמור שבת אבל לא את פרטי ההלכות שבה, כגון החובה של שניים מקרא ואחד תרגום (שו"ע או"ח סימן רפ"ה), איסור מריחת משחה או איסור תסרוקת (סוגיות המעסיקות את היהודי ההלכתי). הם פשוט מרגישים סלידה ודחייה מעיסוקים דקדקניים אלה. גישה זו קיימת גם אצל דתיים רבים שנמצאים במתח בין אורח החיים של שמירת מצוות, שבה הם מעוניינים, ובין ההלכה הפרטנית שכלפיה הם מרגישים מחויבות למרות שאינם רוצים בה.

בצידם של יהדויות אלה, מציב שילה גם את היהדות הקיומית:

הדגם השני שבין יהדות הלכתית ליהדות חילונית הוא האופציה של "יהדות קיומית". לשם זה יש משמעות כפולה. מצד אחד הוא מבטא את האופי המעשי של דגם זה, הדוגל בקיום, בעשייה, ואיננו מסתפק ב"ארון הספרים היהודי" של בתי המדרש החילוניים; ומצד שני הוא בא לומר שהמעשה איננו מוכתב על פי קריטריונים הלכתיים, אלא על פי קריטריונים קיומיים – הזדהות ורלוונטיות.

הציטוטים האלה כמובן לא מכסים את דקויות הכתיבה של שילה, שגם מנסה להציג הסברים למה יהדות "הלכתית" בלבד לא עובדת (למשל, כמו אותה פנייה לאותנטיות, או כמו המהפכה המינית שעבר המערב, ששתיהן קשורות לאותה פנייה פנימה שאני מדבר בה מדי פעם) ומציע בעצם חזון כולל לחברה הישראלית מההיבט היהודי-דתי. הנה המאמר כולו.

המאמר זכה לתגובות רבות. הנה תגובתו של הרב ביגמן, שמוצא כמה בעיות מבחינתו בהצעתו של שילה, תגובתו של שילה לביגמן ("הבקשה של הרב ביגמן לאדם הפשוט לשבת ולחכות ל"דור רבנים חדש", יותר משהיא משנה מציאות היא משתקת אותה"), ועוד כמה תגובות, חלקן אוהדות מאוד, שהתקבלו למאמרו של שילה.

על האפוקליפסה של הנוצרים הציונים

אחד המאמרים הפופולרים הטובים ביותר שקראתי על החזון האפוקליפטי של הימין השמרני-אוונגליסטי בארה"ב התפרסם לפני כמה ימים במגזין היהודי-אמריקאי Zeek. רחל טבצ'ניק כותבת בצורה מלומדת ומאירת עיניים על הסצנה הנוצרית-ציונית, על מניעיה השונים ושקריה ליהודים שמסתייעים בכספה כדי לממן את פרוייקט ההתנחלות ביו"ש. אשאיר לכם לקרוא את המאמר על הניתוח המרתק שהוא מציע לתופעה, ואביא רק את נבואת החורבן מפי אחד מדוברי המטורללים האלה (שמונים כמה עשרות מיליונים, כן?), John Hagee. ובכן, על פי האגי (בספרו החדש) בתוך פחות מעשרים שנה:

Israel will be attacked by “Persia (Iran), Ethiopia, Libya, Germany, and Turkey–all being led by Russia.” (A Chinese army of 200 million attacks later.) In the midst of this attack, Jewish Israelis will begin to turn on the Antichrist and his “peace treaty,” a partnership previously embraced. In Hagee’s future-looking scenario, as war unfolds the United States will abandon Israel to its fate, so that when a surviving remnant of Jews are saved from destruction, they will know that it is Jesus alone who saved them

אגב, כדי להימנע מלחתום על הסכם השלום שיביא האנטיכריסט (דבר בלתי אפשרי כי הכל קבוע מראש, אבל מילא) כדאי לדעת מי הוא האנטיכריסט. על פי האגי מדובר בהומו, חצי-יהודי, וכנראה חתן פרס נובל. אז שמעתי שסבתא של פרס ערביה, אבל הומו???

עוד קצת על "לנבוכי הדור"

יהודה מירסקי, תלמיד ותיק של כתבי הראי"ה (שגם כותב בימים אלה ביוגרפיה באנגלית על הרב קוק) כותב באתר Jewish Ideas Daily רשימה קצרה על "לנבוכי הדור". אחרי כל המהומה שהתעוררה כשיצא הקובץ "המודלף", ואחרי שהחיבור גם יצא לאור באופן מצונזר על ידי מכון הרצי"ה, כותב מירסקי ומציין מה יש בו, ולא פחות מעניין, מה אין בו:

The volume is full of similarly far-reaching thoughts. Kook's formulations can be arresting and profound—if also dated, naïve, and apologetic. What cannot fail to strike a reader is the drama of his wrestling with his own affinities to the revolutionary spirit of his times. Especially remarkable in this respect are his comments on the moral and spiritual value of other religious traditions, to which he accords a significant place in the religious past, present, and redemptive future. No less noteworthy is his emphasis on universal ethics as the foundation on which Judaism seeks to build and which Jewish nationalism must serve. Both themes abide in Kook's later work, but there they are embedded within broader and more obviously mystical contexts; here, they are salient and central.

And there is one glaring absence—namely, the land of Israel, which, in marked contrast to its centrality in Kook's later writings, plays no conceptual role in the theological or educational programs he lays out here. To someone like myself, who has spent years working on Kook's neglected early writings, this absence, along with the emphasis placed on universal ethics and the assertion that halakhah itself will evolve along those same universalist lines toward the messianic future, is hardly surprising. But it is deeply unsettling to the official keepers of the Kook flame and to the religious vanguard of the settler movement, which traces much of its motivating zeal to his later teachings.

יפה מאוד. ולמי שרוצה לבדוק בעצמו, האתר גם מביא לינק לקובץ כולו ב-pdf.

דיפאק צ'ופרה מייצר קשקשת קוונטית

נתחיל בחיובי: דיפאק צ'ופרה הוא להערכתי אדם טוב. אני יודע, קשה לפעמים להאמין, אם לשפוט על פי כמויות ספרי הרוחניות-בשקל שהוא מוציא, אבל אני באמת חושב שזה נכון. הוא אדם טוב, והייתי מוסיף גם חכם (לא סתם פיקח). פגשתי אותו וכתבתי על זה כאן. אבל הנה ביקורת קטלנית ושנונה על ספרו האחרון, God 2.0. בעיקר מצביע הכותב, מייקל שרמר, על השימוש הלא-ממש-מדעי שעושה צ'ופרה התיאוריה הקוונטית (תחביב ששותפים לו בכירי הניו-אייג'יסטים בעולם כמובן). והנה טבלה נאה שמסבירה איך האל, 2.0, של צ'ופרה, מחליף את האל 1.0 הישן (זה של הנצרות – היהדות היא בכלל גרסת בטא):

God 1.0	God 2.0
omnipresent fully man/fully God miracle leap of faith transubstantiation Council of Rome supernatural forces heaven hell eternity prayer the Godhead the Trinity forgiveness of sin virgin birth resurrection	non-local wave/particle duality wave-function collapse quantum leap Heisenberg uncertainty principle Copenhagen interpretation anti-matter dark energy dark matter space/time continuum quantum entanglement general relativity special relativity quantum erasure quantum decoherence virtual reality

לבד מזה, כאן יש וידאו של פולמוס טלוויזיוני בין הכותב לצ'ופרה.

אתר חדש בעברית לרב גינזבורג

לרב יצחק גינזבורג, אחד המקובלים הגדולים של זמננו (כתבתי מעט עליו כאן וכאן), יש אתר חדש בעברית. מאמרים, שיעורי וידאו, ספרים למכירה וכל השאר.

[עדכון 5.8]: כתבת פרופיל על הרב גינזבורג מעיתון "בקהילה" (גללו למטה בלינק)

בית המקדש בברזיל מעצבן ח"כים מהימין

כזכור, חבורה מצחיקה ועשירה של נוצרים הולכת להקים את בית המקדש בברזיל. מסתבר שמישהו סיפר על זה למיכאל בן ארי ואריה אלדד, ואלה החליטו שהם מזמן כבר לא נזעקו בזעם קדוש לגבי נושא כלשהו. על פי אתר סרוגים:

ח"כ מיכאל בן ארי שיגר אתמול מכתב לשגריר ברזיל בישראל ובו הביע מחאה על התכנית. "חבל שהמוני מאמינים ברזילאים ישלו את עצמם", כותב בן-ארי לשגריר. "בית המקדש הוא לא רק המבנה אלא גם המקום – הר הבית ובעיקר הרעיון של 'כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים'".

[...] גם ח"כ אריה אלדד הביע מחאה על הפרויקט המתוכנן ואמר כי הניסיון להקים בברזיל כנסייה בצורת בית המקדש הראשון היא בעצם ניסיון לרשת את היהדות גם בסממני הפולחן שלה".

מצחיקה גם זעקתם של היהודיסטים. אכן, מיכאל בן ארי, חשוב גם המקום, אבל גם מה שעושים במקדש חשוב, לא? הרי בסאו-פאולו לא ישחטו בע"ח וישרפו אותם, אלא יתפללו. הנה עוד סיבה לזעום. גם לא כהנים יעסקו בעבודה, אלא גויים, מה עם זה? וייתכן שגם לא תהיה הפרדה בין גברים לנשים על ספסלי המקדש, ר"ל. לכן גם קובלנתו של אריה אלדד קצת מגוחכת – היכן סממני הפולחן? הרי מדובר רק בדמיון חיצוני של מבנה, הא ותו לא.

הסיפור הזה מתחילתו היה כל כך מגוחך, עד שהזעם עליו, לבד מצחוק, חייב לעורר שאלות רציניות בקשר לזהות היהודית של בן-ארי ואלדד: האם היא אכן כה שבירה? האם כל קבוצה תמהונית של עכו"ם יכולה לאיים עליה? מה זה אומר על בטחונם ביהדותם (שלא לומר בצור ישראל) אם כל בדל "ניסיון לרשת את היהדות" שכזה מקפיץ אותם?

די ילדים, די. ישחקו ההזויים שלהם במשחקיהם, ואלו שלנו, בשלנו.לכו לבהות במנורת הזהב המשוחזרת או להקיף את החומות פעם פעמיים, ותרגעו.