הבלוג המוצלח Failed Messiah שעוסק באורתודוקסיה היהודית מדווח על מאמר אקדמי שיצא זה עתה ב- AJS Review ובו חושפת מיה בלקירסקי-כץ שהאדמו"ר החמישי של חב"ד נוצל מינית בילדותו. בלקירסקי-כץ הצליחה להתחקות אחרי ה- case study של הפסיכולוג Wilhelm Stekel שטיפל הרבי, שהגיע לשם כך במיוחד לוינה ב-1903.
על פי הפולקלור החב"די האדמו"ר, רבי שלום דב-בער שניאורסון (הרש"ב) אכן הגיע לוינה אז כדי לעבור טיפול פסיכואנליטי, ועבר אותו אצל לא אחר מאשר זיגמונד פרויד. אך כפי הנראה היה זה פרויד שהפנה אותו לעמיתו שטקל. ב-1908 פרסם שטקל את ניירותיו מהטיפול, באנונימיות כמובן. בלקירסקי-כץ מזהה על פי סימנים ביוגרפים שונים שמדובר ברש"ב.
אם אכן כך יוצא שהרבי, על פי עדותו, נוצל מינית על ידי משרת, חסיד חב"ד כמובן, שמונה לשמור עליו כילד (הניצול המיני נמשך עד נישואיו, בגיל 13), אונן כל חייו (בילדותו יחד עם אחיו), ונמשך מינית לאשתו של אחיו, לאחותו ולאמו.
המאמר כולו ב-pdf כאן.
לאן נוליך את החרפה.
קראתי איפשהו שגם ביאליק חווה התעללות מינית בילדותו.
This is shocking stuff but im confused. The same servant who abused the Rashab was retained by the latter and went on to abuse rayyatz. Something doesn't line up here.
Also I once read a vague reference to the fact the great poet Chaim Nachman Bialik was sexually abused as a young boy. Anyone know the source for that but couldn't find a thing
והנה מאמר על שטקל שיצא בדיוק:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1172184.html
תומר, מאיפה הפולקלור החב"די על הרש"ב ופרויד?
על פי המאמר הנ"ל:
Although RaSHaB failed to describe the primary nature of his treatment and to identify the “professor” by name in this correspondence or in subsequent communications regarding his travels of 1903, his son, R. Yosef Yitzchak Schneersohn (1880–1950), and his grandson-in-law, R. Menachem Mendel Schneerson (Chabad’s seventh dynastic leader; 1902–94), revealed that the “professor” was the “famous professor Freud.”
Stanley Schneider and Joseph Berke, “Sigmund Freud and the Lubavitcher Rebbe,” Psychoanalytic Review 87, no. 1 (February 2000), 39–61. They quote from Menachem Mendel Schneerson, R’Shimos, vol. 94 (Brooklyn, NY: Kehot Publication Society, 1997).
For R. Yosef Yitzchak’s account of RaSHaB’s “professor,” see Avraham Chanoch Glitzenstein, Sefer ha-toledot (Brooklyn, NY: Kehot Publication Society, 1947; republished periodically with same pagination), 53. All translations from the Hebrew and Yiddish are my own.
עמ' 7
האם הזיהוי אכן ודאי?
א.רש"ב היה בוינה בגיל 42 ועבר טיפול כלשהו ואולי נפגש מספר פעמים עם פרויד.שטקל על-פי עדותו טיפל ברב בן 42 ושניהם נפגשו מספר פעמים עם פרויד.אכן צירוף מקרים מחשיד.לעומת זאת,בדיווח של שטקל קיימים שני פרטים שלא מתאימים לביוגרפיה של רש"ב,ע"ש.
ב.מה מידת המהימנות של שטקל-הן באשר לעצם הטיפול והן באשר לתכניו?(עיין בקישור לכתבה בהארץ)
נ.ב. אל תחשוד,אני לא רש"ב…
יצחק,
אני לא חושב שהזיהוי הוא ודאי, אבל הוא קרוב לודאי. לא קראתי את המאמר בצורה רצינית, ולכן אני לא יכול להתייחס להערותיך. אבל האכסנייה היא מאוד מכובדת, ולכן לא הגיוני שהמאמר הוא רשלני. לגבי שטקל, אני חושב שאין סיבה להניח שהוא היה בודה דברים מלבו. אבל שוב, ודאי הוא רק המוות (לבד מזה של האדמו"ר האחרון כמובן)
אבל שוב, ודאי הוא רק המוות (לבד מזה של האדמו"ר האחרון כמובן)
LMAO!!!!!!
GOOD ONE!
תומר, יש לך אולי מידע על מה שכתבתי על ביאליק?
בתודה מראש.
לא, מצטער. שמעתי משהו כזה, אבל אני לא יודע איפה אפשר להשיג מידע. למרות שזאת לא צריכה להיות בעיה – על ביאליק כתבו המון.
אני כנראה לא יורדת לסוף דעתך…
למה זה חשוב?
היי תומר,
אני חושב שהגילוי הזה מעלה כמה שאלות מעניינות.
א. הגילוי הסנסציוני הזה נחשף מתוך יומניו של הפסיכואנליטיקאי – או איך שלא קראו לזה אז – שטיפל ברש"ב, עמיתו של פרויד, שטקל.
על טיפול פסיכולוגי חל כידוע חסיון ודיסקרטיות, וזה מהווה אחד מאבני היסוד האתיות של המקצוע, שבלעדיו קשה כמעט לדמיין אותו.
שטקל פירסם את יומניו ללא השמות, אך כנראה עדיין ללא טישטוש וזהירות מספקת. עובדה שהחוקרת הצליחה לחשוף את זהות המטופל שמדובר עליו, לדבריך באופן משכנע ומבוסס.
השאלה היא האם לא ראוי לכבד את פרטיותו של הרש"ב, ואולי היה ראוי להתאפק מפירסום המחקר. גם למנהיג ציבור יש חיים פרטיים, ויש מרחב פרטי, שאולי ראוי לכבד אותם.
כמובן שאלה נוספת היא, האם מושגי חיסיון אלה תקפים גם לאחר מותו של אדם, וזו שאלה המשיקה בכלל למושג שם טוב לאחר המוות, שדומני שכבר דנו בה אנשי משפט ואתיקה.
במישור אחר: מעבר למציצנות הרכילותית, האם אתה חושב שיש ערך לפירסום הזה. האם הגילוי הזה עשוי לשפוך אור על הגותו של הרש"ב, שאומרים שהפילוסופיה שלו מעמיקה במיוחד, או על תנועת חב"ד.
יצויין אגב, כי בניגוד לקהילות חסידיות אחרות, בחב"ד אין שום עיסוק או אובססיה לנושאים מיניים. לא שאין להם בעיות אחרות, שגם אתה כתבת עליהם כאן, אבל לא בתחום הזה.
אני מבין ואפילו מזדהה עם ההנאה לשמוע את קול פצפוצם של המיתוסים הנשברים, ואת אנקת הפרות הקדושות נשחטות. ועדיין השאלה אם לא ראוי לעשות את זה, למרות הפיתוי, בדרכים יותר אינטליגנטיות ורציניות, מאשר עיסוק בוטה וחושפני בחייו המיניים של אדמו"ר חסידי, שבוודאי היו בו צדדים נוספים מעבר לסיפורי המין הללו, תוך חדירה גסה לרשות הפרט שלו.
אולי בדרכה לפירסום והכרה, רמסה החוקרת ערכים חשובים, שהיה ראוי להגן עליהם.
מה דעתך?
אברהם (והמגיבה הקודמת),
השאלות האלה חשובות. לכאורה, מה באמת חשוב בידיעה שלרש"ב היו סוגיות מיניות לא פשוטות בחייו? ולמה לפגוע בפרטיותו האינטימית ביותר של אדם?
אז נתחיל בזה שקיימים כמה תנאים המקילים על הפרסום אני חושב: ראשית, העובדה שמדובר במקרים שהתרחשו לפני יותר ממאה שנה. שנית, העובדה שמדובר בדמות ציבורית, שממשיכי דרכה משפיעים מאוד על יהדות ימינו. שלישית, העובדה שממשיכי דרכו נוהגים לצבוע את עברם, ולכן את עצמם, בצבעים על-אנושיים וגדולים-מהחיים, ולכן טוב לנעוץ בבלון הזה סיכות רבות ככל האפשר. כל אלה סיבות שבעטיין אני חושב שמותר ואף רצוי לפרסם את העניין.
לבד מזה, לפחות על פי המאמר, הבעיות המיניות של רש"ב השפיעו על הגותו, ועל הגותם של ממשיכיו. החוקרת טוענת שבעקבות הטיפול שעבר שינה רש"ב את הדג"ש בתורתו משכלי לרגשי, וחב"ד הפכה בעקבות כך מחסידות אינטלקטואלי מאוד, לחצר האקסטטית-רגשנית שאנחנו רואים מול עינינו היום. אישית קשה לי להאמין שהטראומות המיניות של רש"ב ניתבו עד כדי כך את חב"ד והניחו את הפסים עליהם נסעה עד ימינו, אבל אולי היתה להן תרומה מסויימת.
כך שיש סיבות טובות לפירסום הדברים. אבל לבד מכל זה, אני אישית לא נגד רכילות לשמה, אלא רק נגד רכילות בנוגע לאנשים משעממים. לדון במצב הזוגיות של נינט זה טיפשי. לדון במצב הזוגיות של ניטשה יכול ללמד אותי על החיים. דווקא משום הגותו העמוקה, מעניין אותי לדעת על חייו האישיים של רש"ב. לרוב יש קשר בין שני התחומים הלכאורה נפרדים האלה.
אני מאמין בהסתברות חוקית למהדרין שד"ר שטקל בחייו יכל לגרום לפצצה תקשורתית (רזומתית) ברמה כזו לזלוג החוצה באלף ואחד דרכים, עוצמת פצצה תקשורתית גוברת על אתיקות למינהן או עוקפות אותן באלגנטיות וזה מקרים שבכל יום, אין זו הוכחה לוגית כי אם הוכחה כבדת משקל הסתברותית, שד"ר שטקל לא התכוון לרש"ב, כמו גם עשרות אופציות נוספות של רבנים באותו גיל שחיו באזור של שטקל, המצטרפת למחקר שכולו הסתברותי בעל היקיש חלש מאוד, נשמע מחקר פופוליסטי לעניים נטול תוכן של ממ"ש.
דווקא נכנסתי בחדווה ובלהיטות, אך יצאתי רעב כשנכנסתי, מצפה למחקר איכותי בנדון. נסו שוב!
ארמדילוס,
למרות שאני בטוח שאתה מעבר לכל שכנוע מפני שאמונתך בביאה הקרובה של רממ"ש כמשיח היא מעבר לכל הגיון, אציין בכ"ז שאף אחד לא ממש ידע מי זה רש"ב באותה תקופה, או בכלל מי הם חב"ד, כך שלא היתה כאן פצצה תקשורתית (ואגב, ייתכן גם שפסיכולוגים הם אנשים שיודעים לשמור סוד). חב"ד ואדמו"רה הגיעו לתודעה רק בשנות השמונים, עם פעילותו הנמרצת של רממ"ש.
איך הצלחת למצוא בדברי כופר ברבי ובחב"ד כמוני אמונה כזו? אתמהה?
בתקופתו של ד"ר שטקל לפני 70 שנה היה לרש"ב מעמד על במנהיגות היהודית, כמו גם הרבה קודם, אתה לא מודע לעובדות? או שהמגמות השתלטו על המחקר נגזרותיו ודובריו?
תומר,
אתה ממש מצחיק אותי.
הרש"ב היה מפורסם ביותר, והיה אחד ממנהיגי היהדות החרדית ברוסיה [פחות מחוצה לה], שקולו נשמע גם מחוצה לה. מראשי המדברים בועידות הרבנים, מקים ישיבה גדולה ברוסיה, אשר דעותיו בנוגע לציונות נשמעו הרחק מגבולות אזורו.
שנית, כתבת "לא קראתי את המאמר בצורה רצינית, ולכן אני לא יכול להתייחס להערותיך. אבל האכסנייה היא מאוד מכובדת, ולכן לא הגיוני שהמאמר הוא רשלני."
ולאחר מכן אתה כותב: "ולכן טוב לנעוץ בבלון הזה סיכות רבות ככל האפשר. כל אלה סיבות שבעטיין אני חושב שמותר ואף רצוי לפרסם את העניין."
אם כן, לא האמת מדברת מגרונך ודאגתך לתדמית המשיחית הנדרשת לסדיקה, כי אם מציצנות לשמה. לא קראת את הכתבה לעומקה, אבל "אתה רץ לספר לחבר'ה".
אה, וכמובן, כל מי שלא חושב כמוך הוא מאמין ברממ"ש "מעבר לכל הגיון".
מצטער, אותי לא שכנעת.
מלבד הגיל שעשוי להתאים – אין שום דבר המזכיר באישיותו את הרש"ב.
בת לא היתה לו – ואם שינה פרט זה, אולי גם שינה את הגיל. מדוע לא מוזכר בנו?
אני מניח שבתוך זמן קצר יוכח שגם התאריכים מסתדרים פחות.
ועד אז – תהנה מנעיצת הסוכות – שעל אף ששחיטת לא הותרה ע"י סיכות – שחיטת פרות שאני.
אחד מהמאמינים.
יונדב,
לגבי הרש"ב, השאלה שהתייחסתי אליה היא לא האם הוא היה מוכר בחוגי האורתודוקסיה היהודית במזרח אירופה, אלא האם פסיכולוג יהודי חילוני היה מרוויח משהו מפרסום שמו ופרטים על טיפולו אצלו, ועל כן, מכיוון שלא פירסם, לא הגיוני שהיה זה הרש"ב. התשובה שלי: הפסיכולוג לא היה מרוויח דבר מפרסום שמו של הרש"ב, מפני שאף אחד מחבריו לא שמע עליו מעולם.
לגבי קריאת המאמר, אתמול קראתי אותו, והוא אכן נאה ומאיר עיניים. אני מציע לך לעשות כנ"ל. את נעיצת הסיכות ציינתי כאחת הסיבות לפרסום, אבל ציינתי גם אחרות.
לגבי הפרטים, קשה להאמין ששני רבנים מזרח אירופאים ששניהם איבדו תחושה בידם השמאלית מגיעים לוינה באותו זמן ומבקשים טיפול אצל אותו פסיכולוג (פרויד, שהפנה אותו לשטקל). ולגבי הבת, הרי שבת חוקית לא היתה לו, אבל אולי לו בת מחוץ לנישואיו. חשק מיני מספק ודאי היה לו.
לגבי חוסר השכנוע שלך, תתפלא לשמוע כמה זה לא מרגש אותי. חסידי חב"ד הם ממילא לא קהל היעד של המאמר, ונעיצת הסיכות נועדה יותר לקהל המשכיל הרחב, שעדיין מתרשם מעובדות.
תומר,
האם התעניית בידיעות הפסיכולוגים היהודים בוינה בשנים אלו?
כיצד הבינו מהו "רב"? למי קראו "רב"?
עד כמה היתה היכרותם עם העולם היהודי ומנהיגיו הדתיים קרובה?
אתה קובע מסמרות לגבי מה ומי הכירו. האמנם?
האם קודם הפרסום בחב"ד על כך היית נוטה לקבל שהרבי הרש"ב יבקר אצל פרויד?
האם הנך יודע בכלל בשל אלו סיבות ב-1902 היו מבקרים אצל פסיכולוגים? אצל פרויד? להזכירך – הרי היה רופא בנוסף לכל. והיה יכול לבקר אצלו ובמקביל גם לדבר עמו בנושאים בהם התעניין.
לא. לא גילית ענין בדבר מכל הנ"ל.
לא "עובדות" יש כאן, כי אם "סיכות" יש כאן. את תגובתך קראת עוד לפני שהתעמקת במאמר. ולכן הסיבה הרצינית ביותר היא "סיכות". כל הסיבות האחרוות לניגוח – כבר יהיו תירוצים עלובים כאשר העדת שעוד לא התעמקת בדברים.
"הקהל המשכיל הרחב" רוצה עובדות, ואם השערה ("קשה להאמין ששני רבנים"..) או הצמחת בת לא חוקית לרבי מתקבלת על דעתם כה בקלות – אם כן נאים הם לך ואתה נאה להם.
אוי ל"עובדות" אלה, ולאפשרות העלאתם במחי יד. הדבר מעיד ביותר מאלף עדים על: 1. מגמתך. 2. קו חשיבתך. 3. דרכי קבלת ה"עובדות" על ידך. 4. אי היכרותך במאומה את העולם בו הנך עוסק (האם הסתכלת בספרי הרש"ב לראות כיצד נוגע התחומים הנושקים כאן?).
מחסיד אחד פשוט, לא משכיל ורחב, שגם לא היה מקבל רעיון לבת לא חוקית לצ'רצ'יל ללא הוכחות מספקות,
יונדב.
נ.ב. כדי לתת לך חומר לפנטזיה הבאה:
ידוע בחב"ד שהרבי הריי"צ, בנו של הרש"ב, גם חש "נמיכות רוח" בתקופה מסויימת, ומכיון שברוסיה השוממת לא היה לו נפש חיה לדבר אתה, ועם החסידים – לא יכל (כנראה, מחוסר רצונם שלהם, יותר משל עצמו), היה מדבר ומשיח את דאגותיו אצל קרובו, פרופ' פישל שניאורסון, שהיה סופר ופילוסוף.
כדאי לחקור קצת בנושא, ואולי להמציא גם לריי"צ בת נוספת, לא חוקית, ובכך למצוא אולי יורש לתנועת חב"ד.
יונדב,
יש לי שתי שאלות, ואשמח אם תענה לי בכנות:
א. האם קראת את המאמר?
ב. האם איזושהי מידה של ראיות היתה משכנעת אותך שהרש"ב נמשך מינית אל אשתו של אחיו, אחותו ואימו, ואונן כל חייו?
א. לא את כולו. רק את הקטעים "המעניינים", וסליחה שאני, בתור אחד שהגיע לחב"ד מבחוץ, וקרא עליה חומר רב, לא מתעניין בהשערות מגוחכות, יהיה כתב העת נחשב ככל שיהיה. דילגתי על כל ההשערות, וחיפשתי רק את העובדות.
ב. בודאי. 1. מסמך בכתב ידו. 2. עדות של בנו. 3. אמצעי ויזואלי. 4. עדות של אדם מבחוץ במידה ונגלה שלא ניתן לפקפק בה. 5. עדות "מסיח לפי תומו" של אדם זר.
במילים אחרות: כל דבר שרחוק מהשערה גרידא, יקרב אותי להשתכנעות.
אבל, מאמר שכל כולו השערה, כשחלק מהפרטים בו פשוט לא נכונים (גם אם ניתן להסבירם באמצעים אלו או אחרים, שלעתים מקשים יותר), לא יגרום לי לצאת מ"הקבעון" שנוצר בי, כי היתה זו אישיות שלא נהגה באחד בפה ואחד בלב, וחיה חיים דתיים-מוסריים-חסידיים.
די לי, לאחר היכרותי עם אישיותו, בעדות שהעיד על עצמו כי בגיל 17 כבר נהגו אבריו על פי שו"ע מעצמם. כעת, תרצה להכחיש זאת – אנא, עשה זאת באמצעים ראויים.
בברכה,
בסדר, נאלץ שלא להסכים אם כך.
בכ"א, אני ממליץ לך לקרוא את כל המאמר, בעיקר אחרי שהיה לך חשוב כל כך שאני אקרא אותו. היה בטוב.
תומר –
הפעם לא שיכנעת. כלומר הזיהוי הוא לא ודאי. ונניח שהזיהוי נכון, ההיקשים על ההשפעה על תורת חבד הם ספקולציות ותו לא.
ובלי שום קשר, קשה להימנע מהתחושה שיש כאן משהו צהוב צהוב.
כלומר גם אם הרבי אכן אונן שבע פעמים ביום, נמשך לאמא שלו, לאחותו ואפילו לאבא שלו וכו' – מה זה מעניין. אה, זה מאפשר ספקולציות סנסציוניות.
פסיכולוגית, הרבה יותר מעניינים החסידים דהיום שמאמינים באיש מת מהלך (ויש להם עוד כמה פתולוגיות מוזרות).
אורן,
אני לא חושב ששהזיהוי ודאי, ולא כתבתי שהוא ודאי. למעשה, כתבתי בתגובות שהוא אינו ודאי. אני כןחושב שהוא קרוב לודאי. גם באשר להערותיך האחרות התייחסתי בתגובות לעיל.
כותבת המאמר,
לא שלום.
תתבייש לך, אפס מאופס!!!
איך אתה מעז לדבר ככה על גדול עולם???
מקווה מאוד שתתפכח. באותה מידה יכולת כמעט לטעון כל טענה על כל אחד.
רבי- ראש בני ישראל. אתה מדבר על צדיק גמור.
איך אתה מעז???
אני לא כועס עליך, נשבע לך.. אני מרחם.
A friend of mine commented:
The author herself points out at least three obvious flaws: the RaShaB
got married at 14, not at 18; he had no daughter; and the meshores in
question retired long before 1903. Another flaw is that the FR explicitly
calls the meshores as an "ish kosher".
Therefore, *if* this story is at all true, and not the Viennese shrink's
own sordid fantasy, this rabbi must be someone else.
Additional indications that it's not true: the RaShaB and the RaZO were
close, which would be contradicted by the sort of deep rivalry that this
story claims they had. Also, the story seems to me to imply a difference
in age far greater than the 16 months that in fact separated them.
תומר, על מהימנות מחקריך והאופן שבו אתה קובע קביעות נחרצות (מי אמר שלא הייתה לו בת חוקית… אם זה לא סימון המטרה אחרי החץ, מה כן?) ניתן ללמוד מהמאמר המגמתי הקודם שלך על "המשיח האבוד של חב"ד" שם ציטטת (בהערה 98) את הרמ"מ כך: "והעיקר – שיהיה 'לחיים ולברכה', לחיים טובים וארוכים, ככל פרטי הלשונות שאומרים בכמה וכמה קהילות קודש בישראל בנוסח דברכת החודש, עד לחיים נצחיים דלעתיד לבוא, נשמות בגופים, ללא הפסק בינתיים [כלומר ללא צורך למות לפני התחייה וחיי הנצח], בביאת משיח צדקנו, משבט יהודה, ומשה ואהרן עמהם, והאבות עמהם, ונשיא דורנו בראשנו. ואני המתחיל – לחיים, לחיים וברכה" מכך הסקת שהרבי טען שיחיה חיי נצח. מה שכחת? רק משפט אחד שהופיע לפני הציטוט שבחרת: "ולכן, כדאי ונכון שהאורחים יאמרו לחיים, וכל הקהל – המארחים יאמרו גם לחיים", כל בר דעת מבין שהסיום "ואני המתחיל, לחיים לחיים ולברכה" מתייחס לפתיח, אבל כתאוות הסנסציה מובילה אותך, גם חוקר מהולל מתגלה כאחרון השוטים.
מישהו יכול בבקשה לתרגם את המאמר והמחקר של מיה בלקירסקי-כץ בשלמותו ???
זה מאד חשוב לי ולהרבה הרבה מאד אנשים !!!